קודם כל, תיקון הנשמה

שאלה: האם אדם יכול לאחוז בשתי אידיאולוגיות בו זמנית? במילים אחרות, האם מקובל יכול להיות גם אדם דתי?

תשובתי: לא. המקובל יכול לקיים מנהגים דתיים שונים, בהתאם לחינוך שלו, לתרבות שלו, ולמסורת של העם שלו. אני חושב שכדאי לעשות זאת. אינני מזלזל בדת, אך היא אינה צריכה להחליף את חכמת הקבלה. הרי העיקר הוא שהאדם יגיע לגילוי הבורא ולדבקות בו. ואת כל מה שמפריע לכך צריך לסלק מהדרך.

ומה שמפריע זה לא הדת עצמה אלא התפיסה השקרית שהיא יכולה להחליף את השגת הבורא ובמקום הגילוי הרוחני מספיק לקיים פעולות גשמיות כלשהן, להתפלל לפי מה שכתוב בספר, וזה מספיק.

אך זה לחלוטין אינו כך. כתוב: "וכולם ידעו אותי למקטנם ועד גדלם". עלינו להגיע לדבקות בו. עם המילים הללו כולם מסכימים, הרי כך כתוב ולא ניתן להכחיש זאת. לכולם ברור שצריך להגיע ל"עבודת ה'" ולהידבק בו. וכתוב גם שהכלל הגדול בתורה הוא "ואהבת לרעך כמוך". אך בכל מקום רק מדברים על כך ולא מיישמים בפועל.

אף אחד אפילו אינו יודע מהי דבקות בבורא, כיצד להתקרב אליו ולהיות דומה לו. הבעיה היא שהדת החליפה את חכמת הקבלה לאחר חורבן בית המקדש, כשעם ישראל נפל מהדרגה הרוחנית לדרגה הגשמית, ומה שנשאר לו כזכר לפעולות הרוחניות הקודמות זה רק לקיים את הפעולות הפיזיות, כמסורת. כעת עלינו לעלות שוב לדרגה הרוחנית ולהוסיף למסורת הזאת של העם את השגת הבורא. הדת כביכול עוצרת את האדם ואומרת שמספיקים רק המעשים המכאניים שהדתיים מקיימים.

אולם כתוב במקומות רבים שהמעשים הגשמיים לבדם אינם מספיקים, ולא אכפת להקב"ה אם שוחטים את הבהמה בצורה כשרה או לא כשרה, אלא המצוות ניתנו כדי לתקן את הבריות. כלומר חייבים להשלים את המעשה על ידי הכוונה הנכונה, והכוונה היא הדבר החשוב ביותר. זהו האדם. חשובות המחשבות והרצונות שלו, ולא המעשה עצמו, שהאדם הדתי בדרך כלל מקיים רק מתוך ההרגל שחונך אליו מהילדות, מבלי לחשוב. ואז לחלוטין אין בכך שום תיקון.

לכן אנחנו רוצים להוסיף למסורת, לאורח החיים שאליו הורגלנו, למה שנקרא דת (שאנחנו מתייחסים אליה כתרבות העם, כמנהג), את "עבודת השם", כלומר את העבודה הפנימית של האדם, שמתקן את רצונותיו כדי להידמות לבורא. ("אדם" מלשון "אֶדַמֶה לעליון").

כל אדם, חילוני או דתי, צריך להבין מה חכמת הקבלה יכולה להוסיף לחייו. היא מוסיפה את גילוי הבורא, גילוי הכוח העליון שמנהל את הכול. וכשאתה רואה אותו, מבין אותו ומרגיש אותו, אתה מתחיל להבין כיצד ללכת קדימה מבלי לטעות, גם בעולם הזה וגם ב"עולם הבא", בעולם הרוחני שנגלה בפניך.

אנחנו מגיעים לגילוי הבורא לא על ידי הפעולות הדתיות, אלא על ידי החיבור עם האחרים. אך הפעולות הללו עצמן אינן מבוטלות. הן פשוט ענף שמסמל את השורש הרוחני. והאדם יכול להישאר בתרבות הזו. זהו מנהג שאינו מפריע להשגה, אך גם אינו מסייע לה. הוא פשוט מזכיר לך שקיימות פעולות רוחניות, ולכן הוא נשמר במשך כל שנות הגלות. לא אכפת לבורא מהפעולות הפיזיות שלך. חשוב לו איזו כוונה אתה מכניס בהן.

מתוך שיעור על מאמרו של בעל הסולם "הקדמה לספר פנים מאירות ומסבירות", 20.02.2011

ידיעות קודמות בנושא:
מסנן רב-שכבתי לפני הכניסה
מתי תיפול חומת הברזל הזאת?
השרשרת שדרכה מועבר האור

לינק מקוצר למאמר: https://laitman.co.il/pbDPL

השאירו תגובה.

כתובת דוא"ל לא תוצגחובה למלא שדות מסומנים *

*

Pin It on Pinterest