פרץ של רגשות

שאלה: שמתי לב, שבמהלך הדיונים בקבוצה האינטגרלית יש הרבה צחוק, בדיחות. עד כמה רציניים צריכים להיות השיעורים הללו? האם צריך איכשהו להילחם בצחוק?

תשובתי: לא. צריך לתת לרגשות אפשרות לצאת, להתעלות מעליהם, לצחוק על עצמינו, להבין מהיכן הם באים. אנחנו מתמודדים עם הופעתה של הדרגה הבאה – "האדם", מעל דרגת "החי" שבנו. ולכן לשתי הדרגות יש אותה זכות קיום. אנחנו, בשום פנים ואופן, לא מדכאים את דרגת ה"חי".

הדרגה האגואיסטית נשארת, היא צפה מתחתינו ונמצאת בצמיחה תמידית. ובהתאם אליה אנחנו גדלים, ומתרוממים מעליה. ללא צמיחתו של האגו בתוכנו אנחנו לא מסוגלים לגדול.

במהלך הקשר הראשון בקבוצה האינטגרלית קשה להגדיר באיזו מידה האגו של האנשים מתפתח. אבל אחר כך מתחילות להופיע בהם כל מיני הגזמות וסתירות. וכאן כבר מעניין מאוד כיצד לעבוד עם זה, כדי לפתח דווקא מזה את שיתוף הפעולה האינטגרלי. אבל זה יקרה מאוחר יותר.

ובינתיים, צחוק, צעקות, הם למעשה התפרצויות פנימיות מאוד עמוקות ומגוונות, שמעידות על חוסר זמני של היכולת להביע את הרגשות. כל זה הוא צורך בהתעלות: או שלילי, הנובע מהאגו, או מהדרגה האלטרואיסטית שטרם התממשה. אבל זה טוב. העיקר הוא לאפשר להוציא את זה החוצה.

מתוך השיחה על החינוך האינטגרלי, 05.03.2012

ידיעות קודמות בנושא:
שינוי מבני פנימי
כדי להתעלות ולהתחבר
הסתגלות להשקפת עולם חדשה