פסח: אחים ברוח

היסוד של העם היהודי, הוא לא קהילה אתנית, אלא קירבה רעיונית. נצטרך להתחיל מרחוק. לפני עידן ועידנים, כשהאנושות הייתה מרוכזת בבבל העתיקה, אנשים חיו בפשטות אבל באחווה.

אבל הגיע הזמן והחלו החיכוכים: שכנים שאתמול היו טובים זה לזה, החלו להביט בחשדנות זה על זה ובהדרגה הפכו לזרים.

תארו לעצמכם את המצב הזה בפריזמה של זמנינו: הדשא של השכן נראה לי ירוק יותר, יש לו אוטו מפואר, יש לו מכונת כביסה מדגם חדיש, ואתמול ראיתי שמביאים לו מקרר חדש. אשתו כקוץ בעיני אשתי, מפני שמחליפה כל יום שמלה, הילדים שלו מתנהגים בחוצפה, ובנוסף לזה הופיעו בביתו שני כלבים גזעיים שמסתכלים על הכלב שלי בבוז גלוי… בקיצור, בבבל העתיקה גדל האגו ואנשים הפסיקו להרגיש את עצמם כעם אחד.

הם כביכול החלו לדבר בשפות שונות. ואז אברהם, שהיה חכם גדול, גילה את המהות הפנימית של המתרחש ומצא פתרון אמיתי לסכסוך. כדי לשמור על יחסים חמים וידידותיים, היה חובה להתגבר על האגו הזה שגדל.

אבל הרוב לא הסכימו לגישה כזאת, והעניין הסתיים בפירוד כולל, שבטים ועמים התפזרו על פני כל כדור הארץ (מגדל בבל). רק מעטים הלכו אחרי אברהם, והם אלה שהניחו את היסוד לאומה היהודית ולעם היהודי. הם יצרו חברה, שלמרות האגו שכל הזמן גדל, שמרו בתוכם על הרגשת הקירבה זה לזה והיחסים החמים והמשפחתיים.

 

השאירו תגובה.

כתובת דוא"ל לא תוצגחובה למלא שדות מסומנים *

*

Pin It on Pinterest