"פליפ-פלופ"

אם אני משתוקק ל"אמונה למעלה מהדעת", עושה מאמצים כדי להתקרב לזולת ומבקש בזה עזרה מלמעלה, אז כל פעם אני מקבל "הכבדת הלב". הגלות והגאולה מגיעות כל פעם לסירוגין. גלות, זה ירידה, וגאולה זו עלייה. כך אני כל הזמן, פעם בעליה ופעם בירידה.

המקובלים מסבירים, שגם העליות וגם הירידות מקדמות אותנו, כמו שנאמר: "כי מציון (מיציאות, מירידות) תצא תורה". גאולה נקרא, שאני בכל הלב דבוק למישהו אחר, מוכן להתחבר איתו. וכל זה מעל הדחייה והשנאה, אני לא מטשטש שום דבר, אלא מתקדם ב"קו האמצעי".

וכאשר אני מצליח להגיע לאיזה חיבור, אני מיד מרגיש התקררות, קרירות ביחסים שלנו עם אדם כלשהו או קבוצה ואני נעשה אדיש כלפיהם. אבל אנחנו צריכים להבין, שהאדישות והכבדת הלב האלו כבר שייכות למדרגה הבאה.

אותה האמונה והנטייה לחיבור שהיו לי קודם לכן, הופכות עכשיו לנטייה לניתוק. ואז אני שוב צריך לעבוד כדי לחזור לחיבור, בעזרת הקבוצה, התמיכה שלה, הערבות והמאור המחזיר למוטב. אבל לאחר מכן, שוב תהיה לי התקררות.

ידוע, שבירידה ממעלה למטה, "מלכות" של ה"פרצוף" העליון הופכת ל"כתר" דתחתון. לכן, ברגע שאני עולה אני משיג את ה"כתר" שלי, שזו השפעה מקסימלית שאני רק יכול לתאר לעצמי ולרצות, היא מיד הופכת ל"מלכות" של העליון, לקבלה אגואיסטית. לפי העיקרון הזה נעשית העלייה.

אפשר גם להסביר את זה מנקודת מבט של ה"רשימות": אם ב"פרצוף" תחתון היו "רשימות" א'/שורש ("רשימו שורש דעביות" ו"רשימו א' דהתלבשות"), אז בדרגה הבאה זה כבר יהיה ב'/א' ובדרגה יותר עליונה יהיה ג'/ב'. באופן כזה כל הזמן מתבצע ההיפוך הזה: גלות וגאולה, גאולה וגלות, כזה "פליפ-פלופ", מאחר וזה מתפתח על ידי זה.

לכן, העיקר מבחינתנו זה לא להתפעל מהירידות ולא מהעליות, אלא כל הזמן להתפעל מקצב השינויים. ככל שיש יותר שינויים, זה יותר טוב! ישראל, הם אלה שמזרזים את הזמנים, "מקדשים" את הזמנים. בשביל ישראל, הזמן, היינו קצב ההתפתחות, זה העיקר.

אנחנו לא צריכים לשים לב למצבים שאנחנו עוברים. לא צריך לשקוע במצב ולהתעמק בתוכו. להיפך, דווקא הדבר העיקרי זה כמה שיותר שינויים.

מתוך ההכנה לשיעור, 25.03.2014

ידיעות קודמות בנושא:
ראש קבוצה של תיקון השבירה
אסור לדרוך במקום
הסיבה והמסובב מתחלפים במקומות

לינק מקוצר למאמר: https://laitman.co.il/i08GA

השאירו תגובה.

כתובת דוא"ל לא תוצגחובה למלא שדות מסומנים *

*

Pin It on Pinterest