דף הבית / קבלה לעם / יהדות וקבלה / חגים ומועדים / פורים זה קריאה לאיחוד

פורים זה קריאה לאיחוד

חג פורים הוא חג גדול של גאולה, חג של יציאה מהגלות. חכמת הקבלה מסבירה לנו את ההיסטוריה של התפתחות האנושות, החל מאדם הראשון והלאה…

לפניו, גם כן היו קיימים בני אדם וציוויליזציות, אבל אדם מגלם את ההתחלה של ההיסטוריה החדשה, ההיסטוריה של ההתפתחות הרוחנית של האנושות.

הוא היה הראשון שהרגיש שהוא לא חי סתם כך, כדי להתקיים במישור העולם שלנו, אלא כדי לעלות מהעולם הזה לדרגה הבאה, לעולם הרוחני, ובמשך החיים האלה להפוך לישות אחרת לחלוטין, לאדם.

אדם, מלשון "אדָמֵה", דומה לבורא, שקיים במימד אחר. מאחר והוא היה הראשון שגילה את האפשרות של עלייה מהמצב הבהמי לדרגת "אדם", דרגה של הידמות לבורא, הוא נקרא "אדם".

אולם רק אברהם הצליח לממש את ההידמות לכוח העליון, לעלות בדרגות של הטבע הדומם, צומח וחי עד לדרגת "אדם", בכך שהרגיש עצמו במימד החדש. זה קרה כעבור עשרים דורות לאחר אדם.

מה הסיבה שלאברהם זה הצליח? מפני שהאנושות, שמנתה כמות קטנה של בני אדם ושאִכלסה באותה עת את בבל העתיקה, מצאה פתאום את עצמה במבוי סתום אגואיסטי.

היחסים הטובים והיפים בין הבבלים, שחיו כמשפחה אחת, פתאום התחלפו בחוסר אמון, גניבות, יחס קשה אחד כלפי השני, כאלה יחסים הדדיים אגואיסטיים, שהם לא ידעו היכן להסתתר מפניהם, והם חשבו: "אנחנו צריכים לעלות עד השמיים ולגלות מה הסיבה ומה קורה איתנו".

בזמן הזה בבבל העתיקה, התבלטו שתי דמויות מובילות עם נקודות מבט שונות: האידיאולוג והמדען של אותו הדור – אברהם, ונמרוד, מלך בבל.

בהתאם לאידיאולוגיה של אברהם, האנושות קיימת כדי להתאחד מעל האגו שלה שמרחיק את האנשים זה מזה. בזה שמתאחדים הם יכולים להשיג את המדרגה הבאה של ההתפתחות שלהם.

האגו בכוונה מכניס אותם למבוי סתום, כדי שהם לא ייכנעו לו, אחרת זה יביא להשמדה הדדית. אין להם מוצא אחר, אלא פשוט להתחבר מעליו. כמו כן, בטבע קיים כזה כוח, שאותו אפשר למשוך כדי שהוא יעזור לנו לבצע את זה.

ואילו נמרוד סבר, שצריך ללכת בדרך שונה: להתפזר על פני כדור הארץ כולו, כמו משפחה שלא יכולה לחיות ביחד ולהסתדר זה עם זה. צריך להתפזר וללכת לכל עבר ואז לכולם יהיה טוב.

אלפי בני אדם הלכו אחרי נמרוד, ורק חלק קטן הלך אחרי אברהם. כפי שכותב ההיסטוריון הידוע יוסף פלביוס, הבבלים התפזרו בכל רחבי העולם והחלו ליישב את הודו, סין, אפריקה, רוסיה ואירופה. בהמשך נוצרו מהם עמים, שהניחו את ההתחלה לציוויליזציה הכלל עולמית הנוכחית.

ואילו אברהם אסף את חסידיו שהסכימו עימו, הבינו את השקפת עולמו והלכו אחריו לארץ כנען, המקום של ישראל הנוכחית.

העמים שהתפזרו על פני כדור הארץ, החלו להיקרא לפי מוצאם, משפחתם, שבטם או לפי המקום שבו הם התיישבו: גרמנים, רוסים וכדומה. ואילו חסידיו של אברהם החלו לקרוא לעצמם "ישראל", ("ישר-אל", ישר לבורא). זה אומר, שהם היו מכוונים ישר לכוח העליון, לתוכנית העליונה של הטבע, שמאחד ומקבץ הכול יחד.

קבוצת אברהם הייתה מורכבת מנציגים של קהילות שונות, שהרגישו שהרעיון שלו הוא נכון, והצטרפו אליו. כך נוסד עָם, שנאסף על בסיס של רעיון משותף. זה היה ההבדל בין היהודים והעמים האחרים.

ממשיכי דרכו של אברהם היו יצחק, יעקב, יוסף, שהיוו את מדרגות ההתפתחות הבאות של הקבוצה הזאת, מדרגות של חיבור יותר ויותר גדול.

בהדרגה, הקבוצה שיצאה עם אברהם מבבל מצאה את עצמה בהפכים וניגודים חזקים מאוד ביניהם, שנקראים "גלות מצרים". ראוי לציין, שמדובר על אירועים היסטוריים באור של פעולות רוחניות, לכן אנחנו קוראים לקטגוריות הגיאוגרפיות וההיסטוריות לפי מצבם הרוחני.

נאמר, שבארץ ישראל החל רעב גדול והיהודים ירדו למצרים. זה אומר, שבעם הופיע רעב רוחני, שהתעורר כתוצאה מבלבול והיחלשות הקשר ביניהם. תומס מאן, בספרו "יוסף ואחיו", מתאר בצורה טובה את כל חילוקי הדעות הפנימיים והאידיאולוגיים בין בני יעקב.

המצב של "מצרים" מסמל את הריכוז של הרוע ("מיץ רע"), בתוכו היהודים הרגישו שליטה עצומה של האגו שנקרא "פרעה", וניסו להתנתק ממנו.

הם החליטו שהם לא יכולים להישאר במצב של עוינות הדדית, שנאה, שליטת פרעה (של האגו), מפני שזה לא מאפשר להם להתקרב זה לזה. בזה שהבינו והכירו בכך שהם נפלו מההשגה של הדרגה הרוחנית הקטנה שהייתה להם קודם, הם הבינו שאין להם ברירה אחרת אלא לברוח מהמצב של "מצרים". זה התרחש בלילה, בחשכה, בחיפזון.

אבל לפני כן הם עברו את עשר מכות מצרים, שאותן חוו על בשרם ובעזרתן השתחררו משליטת האגו, משליטת פרעה.

כאשר הם יצאו ממצרים, כלומר מהעוינות ההדדית, הם בהדרגה התאחדו ביניהם ובאו למצב של "הר סיני", מהמילה "שנאה". כדי להשיג את הבורא הם צריכים להתעלות מעליו.

בעם ישראל ישנה תכונה שנקראת "משה" (מהמילה "מושך", "למשות"), שמהווה התגלמות של החיבור הקטן שלהם ביניהם, שמוציאה אותם ממצרים ויכולה להעלותם מעל השנאה, להתחבר עם הבורא ולקבל ממנו את השיטה של המשך ההתהוות של העם. השיטה הזאת נקראת "תורה".

תורה, זה אור שמתקן את האגו של כל המסה של בני האדם ושיוצר ממנו רצון אחד יחידי שכבר לא קשור לפירוד, שנאה וטענות הדדיות, אלא להשתוקקות לבנות מעליהם קשרים טובים.

כאשר הקשר של בני אדם הופך להומוגני, ישר ושווה, וכל הרצונות הקודמים מתערבבים, בכך שיוצרים רצון אחד יחיד כולל שבו אדם אחד משפיע ואוהב את האחר, וכולם ביחד באופן הדדי, אז הרצון היחיד הזה פונה באהבה הדדית למצב העליון, לבורא, כלומר לטבע. הבורא ("אלוקים") מסמל את הכוח העליון, את התכונה העליונה, את השלטון העליון.

כך הם משתוקקים להשפעה לכוח העליון, לאהבה אליו, לדבקות הדדית עימו ומשיגים את המצב הזה. עכשיו הם כבר נקראים "עם ישראל" ומתחילים להרגיש את הדרגה הבאה של הקיום שלהם, בכך שעולים מדרגות דומם, צומח וחי לדרגת הבורא, לדרגה של הכוח העליון של הטבע שניסתר מאיתנו.

הם עוברים את מחסום ההסתרה, מגלים אותו לעצמם, ובאופן עיוני, ממשי, מתחילים להרגיש ולחיות בתוכו עד כדי כך, שהקיום של הגוף כבר לא משנה להם. כי גוף, זה ישות בהמית, ולאדם בכלל לא חשוב אם הוא מת או לא, מפני שבדרגה הזאת הוא קיים במצב נצחי ושלם.

היום כל אחד יכול להגיע למצב כזה, כפי שבזמנו הגיעו אבותינו, ועליו הם כתבו בתורה וקראו לו "בית המקדש הראשון". במצב הזה מתגלה כל הבריאה, הכוח העליון, קיום חסר הגבולות של האנושות מחוץ לזמן ומקום.

במצב הזה הם התקיימו כמה מאות שנים. ואחר כך האגו שוב החל למוטט מלמטה, והם שוב החלו להתרחק זה מזה, בכך שנשלטים על ידי טענות הדדיות. הם הבינו שזה הכרחי כדי להתעלות עוד יותר גבוה מעל האגו ולעבור למדרגה הבאה, אבל לא הצליחו להתגבר עליו ונפלו ל"שנאת חינם".

המצב הזה נקרא "גלות בבל". כעבור אלף שנה הם חזרו לאותה בבל שממנה הוציא אותם אברהם. אבל עכשיו זו כבר לא מדינה קטנה בארם נהריים, אלא אימפריה ענקית של המלך נבוכדנצר, ששולט ב- 127 מדינות.

בהיותו מנהיג חכם, המלך מפזר את היהודים בכל המדינות, ובכך שומר על מצב של חוסר קשר הדדי ביניהם. אבל עבורם זה בינתיים אפילו טוב יותר.

עברו לא מעט שנים לפני שבבבל, שאותה כבר ניהל המלך אחשורוש, הופיע המן הרשע, שהעלה במחשבתו להשמיד את היהודים. הוא התחיל להשמיץ אותם בעיני המלך: "ישנו עם אחד מפוזר ומפורד בין העמים בכל מדינות מלכותך, ודתיהם שונות מכל עם, ואת דתי המלך אינם עושים…". ואז ענה המלך: "הכסף נתון לך, והעם, לעשות בו כטוב בעיניך". (מתוך מגילת אסתר).

באותו הזמן בבבל חי חכם יהודי בשם מרדכי, קרוב משפחה של אסתר המלכה, אשתו האהובה של אחשורוש. הוא החליט דרכה למנוע את הקנוניה, כדי שהכול ייוודע למלך. אבל אסתר אמרה, שלא היא ולא המלך לא יוכלו לעשות שום דבר, מפני שהיהודים מאוד מפורדים ביניהם.

"אם אתם תתאחדו שוב, אני אספר למלך על הקנוניה. אתם תתחילו להתפלל מלמעלה, ואני אתחיל לפעול מלמטה ואנחנו נשמיד את המן הרשע ואת כל אלה שיוזמים נגדנו את התככים. יתרה מזה, זה ישמש כהתחלה של חזרתנו למולדת, לארץ ישראל".

מרדכי הודיע על כך ליהודים, שחיו בעיר שושן, בירתה של האימפריה הבבלית. הוא קרא להם לצום ולהתקרב זה לזה, להתאחד, בהתאם לחוק היהודי שהתקבל ליד הר סיני – להיות כאיש אחד בלב אחד.

כך, בהעלותם מעל האגו ובהתחברות מלאה ביניהם, הם חזרו לשורשם וזכו לחזרתם לארץ ישראל, כלומר הפכו לתכונות שוות של הארץ הזאת. אחשורוש שחרר אותם למדינתם. ובהמשך, הבן של אסתר ואחשורוש עזרו להם לבנות את בית המקדש השני. בכך הסתיימה גלות בבל.

כעבור כמה מאות שנים, בית המקדש השני נחרב בגלל שנאה ששוב התלקחה בקרב היהודים והם שוב הוגלו מארץ ישראל. היום אנחנו יוצאים מהגלות הזאת. אבל בכל רחבי העולם, בכל מדינה, במיוחד סביב ישראל, יש את ה"המן" שלו.

אבל ההצלה היא זהה לחלוטין, כמו שהייתה בזמנה של אסתר המלכה. אם אנחנו נתאחד, אז ניפטר בקלות מכל השונאים. הם ישחררו אותנו מנוכחותם הרעה ויעזרו לנו, כמו מקודם, לשחזר ולהקים מחדש את בית המקדש. כך גם נאמר אצל יחזקאל הנביא, שעמי העולם יישאו את היהודים על כתפיהם לארצם ויבנו יחד איתם את בית המקדש השלישי.

ועתה, משחזרנו מהגלות הגשמית ואנו חיים בארץ ישראל, אנו נמצאים בגלות רוחנית וצריכים לצאת מתוכה, כלומר לעלות לדרגה של גאולה רוחנית, מהאגו שקורע אותנו לגזרים, ולהתחבר בינינו בכזאת צורה, כדי לעלות לדרגה של נצחיות ושלמות. לזה קורא לנו חג פורים, חג של איחוד. יש לנו את כל התנאים כדי לבצע את זה כאן ועכשיו.

מתוך שיחה על חג פורים, 18.2.2015

 

לינק מקוצר למאמר: https://laitman.co.il/EFKwK

השאירו תגובה.

כתובת דוא"ל לא תוצגחובה למלא שדות מסומנים *

*

Pin It on Pinterest