דף הבית / חכמת הקבלה / פרשת השבוע / "ערב רב" ומן מהשמיים

"ערב רב" ומן מהשמיים

"ויהי העם כמתאננים רע באזני ה' וישמע ה' ויחר אפו ותבער בם אש ה' ותאכל בקצה המחנה: ויצעק העם אל משה ויתפלל משה אל ה' ותשקע האש: ויקרא שם המקום ההוא תבערה כי בערה בם אש ה'" (בהעלותך, י"א, א'-ג').

"והאספסף אשר בקרבו התאוו תאוה וישבו ויבכו גם בני ישראל ויאמרו מי יאכלנו בשר: זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חנם את הקשאים ואת האבטחים ואת החציר ואת הבצלים ואת השומים: ועתה נפשנו יבשה אין כל בלתי אל המן עינינו" (בהעלותך, י"א, ד'-ו').

מאיזו סיבה החל העם להתאונן, הרי לא היו לו שום הנחות מוקדמות לזה? מפני שבקרבם היה "ערב רב". זה אומר, שכל הרצונות של העם עדיין לא היטהרו מהאגו, מאחר ויש בקרבו כאלה רצונות שנקראים "ערב רב", הם פוחדים מהבורא אבל עובדים למען עצמם, למען "פרעה" שלהם.

תארו לעצמכם אדם, שיש לו יראה בפני הבורא ומבצע את כל מה שנאמר בספרים הקדושים: בסידורים ובשולחן ערוך. בשביל מה? "אני מבצע כל מה שתאמר, ואתה כבר תבצע את מה שאתה מבטיח לי!". זה נקרא "ערב רב". האדם כביכול חי גם ליד הבורא, וכביכול מספק לעצמו את גן העדן העתידי. הוא יכול אפילו למות, ביודעו שמלפנים מחכה לו נירוונה (מנוחה שלמה). ישנם מקרים ידועים, כשהיו עוצרים ברגע אחרון את המחבלים, והם צעקו שהם רוצים למות. כי הם כבר היו מוכנים בעוד דקה להיכנס לגן עדן.

ה"ערב רב" מסית את העם, כלומר הרצונות שלנו בכל אדם, והוא מתחיל להתאונן. הוא לא מקבל את מה שצריך. כי כל התנועה במדבר זו תנועה בריק, האדם לא מקבל שום דבר, הוא צריך לנוע קדימה וזה הכול. נותנים לו רק סימן קטן, שהוא הולך בעבור משהו, ענן מדומה קטן. מתי הוא יוכל בצורה יותר ברורה להרגיש את נוכחותו של הבורא? כשהוא עושה איזה שהם הפרות ומקבל על זה על הראש: "או! נוכחתי לדעת שכך אסור". ואז יוצא, שצריך לעשות משהו. הרצונות האגואיסטיים האלה אומרים: "אנחנו לא רוצים להסתפק בבקשה לבורא".

כי מה הכוונה מן במדבר? דווקא הודות לכך שאני נמצא במדבר, ואין לי כלום, אני יכול ממצב של חוסר מוצא מוחלט למצוא דרך אחת ויחידה, את הדרך לבורא. אין לי יותר למי לפנות! וכשאני פונה אליו, זה נקרא מן. כלומר מן, זו עלייה של התפילה שלי, בקשה שלי דווקא לבורא ורק במדבר! רק כשאני ריק לגמרי, ואין לי כלום, לא למען הגוף, לא למען הקרובים, ואפילו לא למען העולם הבא, אז אני יכול לפנות אליו. ובזה אני מתמלא, הפנייה הזאת לבורא ממלאה אותי.

למעשה אני לא מקבל כלום, חוץ מקשר חד צדדי עם הבורא. אם אני פועל בצורה כזאת, אז מהשמיים מגיע אליי מן, ממנו אני ניזון ואני מתחיל למלא את הנשמה שלי. אבל היא מתמלאה רק על ידי הפנייה שלי לבורא! לכן לא מדובר על מ"ד, על מילוי מלמעלה (תשובה של הבורא), אלא דווקא על הפנייה המדומה, החד צדדית, חסרת תשובה, שלא מבוססת על שום דבר לבורא מתוך מצב של חוסר מוצא.

אם אני לא רוצה שום טובות והנאות של העולם, לא רוצה שום דבר, חוץ ממדבר שמאפשר לי לפנות אליו בסדר חד צדדי (שבכלל לא ידוע אם אני פונה או לא), זה מספיק לי, זה ממלא את הנשמה שלי. אם באופן כזה אני יכול לנוע קדימה, אז אני נכנס למדבר ועובר אותו. נאמר, שבמן היו כל מיני טעמים. כל מה שאני מרגיש במן, תלוי בכמה אני יכול לצרף רצונות אגואיסטיים ליחס שלי לבורא. אז בהתאם לזה אני ארגיש, שאני כביכול מתמלא בכל מיני דברים.

מתוך תוכנית הטלוויזיה "סודות הספר הנצחי", 11.2.2015

לינק מקוצר למאמר: https://laitman.co.il/i8fvi

השאירו תגובה.

כתובת דוא"ל לא תוצגחובה למלא שדות מסומנים *

*

Pin It on Pinterest