קבלה, מדע ומשמעות החיים – הרב מיכאל לייטמן בלוג אישי
קבוצה
ברוחניות, אם לא מתקדמים מכוח הנברא, זה עובר לעבוד מכוח הבורא. לכן אנחנו צריכים להכין כזאת סביבה שתעורר אותנו להתקדם מתוך עצמנו ולא לשקוע ברוגע.
אדם שלא נמצא בלחץ, שלא מרגיש שהוא לא מרוצה מהחיים הרוחניים שלו, שלא מקבל לחץ מהחברה ומהמורה – לא יכול להתקדם.
אין אדם שיכול לטעון שאין לו הזדמנות. הזדמנויות יש ממש בכל רגע.
אנחנו צריכים להבין שאם אנחנו רוצים להתקדם ולהיות כבר בוגרים ולא תינוקות קטנים, אנחנו צריכים התעוררות, ואם ההתעוררות לקראת המטרה היא לא נעימה, אנחנו צריכים לקבל אותה למעלה מהדעת, ואם אנחנו לא מצליחים בזה, עלינו להגיע ללימוד עם דרישה, ובו לבקש כוחות. ואם האנשים לא מרגישים שיש עליהם לחץ להתחבר, להתקדם, להשלים ביניהם, שיש להם טענות על המורה, על הקבוצה – אז אין להם בשביל מה לבוא.
כדי להתקדם אני צריך כוח זר – בורא, מורה או קבוצה. לא יכול להיות שמשהו ייוולד בי. לכן הפעולה היחידה שאני יכול לעשות כדי להתקדם היא שהקבוצה תשפיע עליי. ואנחנו צריכים לדאוג שאם הקבוצה לא תעורר כל אחד ואחד, האנשים לא ירגישו ולא ידרשו חיות דקדושה – היא באה רק מתוך צער וחוסר יכולת, שניסיתי ולא הצלחתי.
היחס המקדים לחבר: אני צריך אותך כשותף להשגת המטרה, ואם אתה לא משתתף במה שסיכמנו, אז לך מפה – אתה לא שותף, אתה נטל. הכול תלוי ביחס ובדרישה של הקבוצה לכל אחד ואחד.
הבדיקה האם אתה בכיוון ללשמה: האם אתה נמשך לאהבת הבריות – לא לפי הטבע שלך, אלא האם אתה נמשך למטרה המוגדרת לפניך כאהבת כל המציאות שנמצאת לפניך, שעכשיו אתה נדחה מזה לחלוטין. ואתה רוצה בזה מפני שזה התנאי לחיבור עם הבורא שמתגלה בתוך אהבתך אליהם. כי רק שם אתם נפגשים. וההתקרבות הזאת שלך צריכה להיות על פני השנאה שלך אליהם. היא לא תיפסק, אלא תגדל.
עקרונות החינוך בעולם האינטגרלי
עלינו להראות ולהוכיח כנגד כל תופעה ותופעה, שאנחנו יכולים לתקן אותה רק עם ערבות הדדית. זה לא קשור לצדק אלא זהו חוק הטבע – וזאת בעצם ההפצה שלנו.
אנו נגד כל פילוג בעם – כל ישראל חברים; בערבות ההדדית כולם שווים. ואיפה שרואים יותר פערים, שם יש יותר הזדמנות לחיבור.
לא סתם עלתה כל עדה בזמנה לארץ – זה לפי הרצון לקבל שגדל ומתקדם לתיקון. ולכן אם אנחנו נמצאים כאן, כל חלקי העם, אז אדרבא – אנחנו צריכים לחזור לאותו המצב שהיה לפני החורבן: ואהבת לרעך כמוך.
אין שום נשק נגד השנאה אלא רק אהבה. אתה מגיע עם היסוד, עם התורה, ומראה לכולם שאף פעם בהיסטוריה שלנו לא היו הבדלים. ואנחנו צריכים לחזור לתנאים שאותם התורה מחייבת, ליסוד של האהבה: "ואהבת לרעך כמוך כלל גדול בתורה".
אנו צריכים להביע הזדהות עם כל אחד ואחד. עלינו להבין שאנחנו מביאים את מטריית האהבה, את נושא האהבה, את התשתית.
אך ורק על ידי הערבות ההדדית, על ידי חינוך של ערבות, נגיע לחיבור בעם.
כל השוני נובע מאלפי שנות הגלות, ודווקא בכך שאנחנו מתחברים בחזרה אנחנו מתקנים את הגלות.
עד שלא תהיה לנו ערבות, נישאר בגזענות ובפילוג. אנחנו צריכים להתייחס לזה בהבנה כתופעה שאנו צריכים לעבוד עליה זמן רב כדי להבריח אותה. וזה בתנאי שאנו פועלים באהבה ולא בכוח – לא יעזרו חוקים והגבלות, אלא רק אם אתה בונה מעל זה מטרייה של שלום, של אהבה, על ידי החינוך מהמקורות, מהנשמה, שבאמצעותו אתה ממשיך את המאור המחזיר למוטב.
בחינוך האינטגרלי שלנו יש כוח רוחני שמתקן את האדם, אחרת החינוך לא שווה כלום – כמו לימודים ריקניים בבית הספר, כי זה לא נקלט בשינוי הפנימי שלך אלא קיים רק בזיכרון החיצון. לכן, בלי המאור המחזיר למוטב שמגיע על ידי החינוך שלנו, אין כל סיכוי לתיקון.
הגענו למצב שאנחנו נמצאים בשפע רב בכל התחומים, וכאן מתגלה האגו שלנו, שלא נותן לנו להשתמש בשפע הזה בצורה הנכונה. ואז אנו מגיעים לרעב, למשברים, לעיוותים בחברה האנושית ועוד. אם האנושות הייתה מתפעלת בצורה נכונה את כל התשתיות שלה, היינו מסוגלים לספק בצורה חומרית גן עדן לכל אחד. אך דווקא על פני השפע מתגלה הרעב, חוסר הצדק, המלחמות, הטרור, הייאוש, הגירושין – כל כך הרבה שפע ויחד איתו ריקנות כל כך גדולה.
אנחנו בעד כל התרבויות. אדרבה, בואו נשלים זה את זה. אין נישות – אם כולם מרגישים ביניהם בחיבור, באהבה, אז אין הבדלים. אנחנו מביאים פלטפורמה חדשה, מקום חדש, משותף בהכול, ושם יכולים להתחבר, כי שם יש מקום לכל אחד. אם יש אהבה, יש מקום לכל אחד, ובמקום אחד יכולים לעמוד כולם. ואם אין קשר, אז במקום שהאחד עומד השני אינו יכול לעמוד. זה כל עניין החיבור – יש בו מקום לכולם, ושום דבר לא בא על חשבון האחר.
הכנה לשיעור
האדם צריך לבוא עם הדרישה מראש: לא הצלחתי לעשות כך וכך. להגיע בלב שבור, ולדרוש בזמן השיעור כוחות.
חסרונות צריכים להכין מראש, אחרת זה לא חיסרון. חיסרון זה שאני לא יכול להתפטר ממנו בשום צורה, ואז אני בא ללא ברירה, ממש במצב אנוש למקום האחרון שבדרך כלל לא הייתי מגיע אליו, כמו לשונא הכי גדול שלי, שאין לי ברירה אלא אני צריך להתכופף לפניו ולהתחנן כלפיו. אם אני מגיע והכול טוב ויפה, אז כנראה שהאגו שלי מסכים עם זה ולא נגדו אני מבקש. ואם אני בא בכוח וללא רצון, אז אני בדרך הישרה. בשבירה, ואז יש סיכוי למ"ן – שמצד אחד רצון לקבל גדול ומהצד השני לבקש רחמים – לא שיהיה טוב לרצון, אלא רחמים מבינה, שתיתן תיקון מעליו.
תפילת הציבור – שאתה מתפלל עבור הציבור, שאתה, גלגלתא עיניים, לא צריך לעצמך כלום, ואתה רוצה לתקן אותם, כי בזה אתה עושה נחת רוח לבורא. ואם אתה באמת חושב עליהם טוב, סימן שאתה באמת חושב נכון בכלים דלהשפיע.
מתוך שיעור הקבלה היומי, 12.01.2012
