קבלה, מדע ומשמעות החיים – הרב מיכאל לייטמן בלוג אישי
אדם שלומד נכון, צריך להרגיש דאגה גדולה וחרדה על שלום העולם – מה קורה ומה יקרה בעולם, שזה בעצם המניע שלו בכל החיים. זה היסוד של "ואהבת לרעך כמוך", שזו התכונה, הנטייה של כל המטרה שלנו. זוהי ההרגשה הרוחנית שצריכה למלא את כל הרצונות: דאגה למצב העולם, לבני האדם, לאנושות, עד כמה הם יתקדמו למצב הטוב. ודאי שיש כאן השפעה שנראית להם חיובית או שלילית, ודאי שהם יכולים להתנגד ולזלזל בנו כמו ילדים קטנים שלא מבינים, וודאי שבזה אנחנו נמצאים במטרות שונות – אך הדאגה הפנימית חייבת להיות בתוך כל המעשים והמחשבות שלנו, וזה צריך לכוון את האדם. ואם הוא מכוון לזה, סימן שהוא מכוון נכון, ואם לא, סימן שהכוונה "ישראל, אורייתא קוב"ה חד הוא" לא נמצאת בו. בשביל זה אנחנו לומדים ועושים את הכל.
ככל שהאדם מתקדם יותר, הוא מרגיש שהוא נמצא יותר בלחצים, כי הוא צריך "לפרמט" את עצמו לצורה הנכונה. לוקח זמן עד שהאדם מתחיל לראות שהוא נמצא בלחצים פנימיים מכל מיני צדדים, שכל הזמן בונים אותו כמו חומר ביד היוצר, שהוא ממש מרגיש את עבודת ה' עליו. אם הוא משתדל להעלות את רמת הרגש שלו, ורוצה להרגיש ולהיות כל הזמן בחיים שלו במצב הפנימי, ובחיים הפנימיים שלו הוא משתוקק כל הזמן להרגיש איך הבורא לוחץ עליו מכל מיני כיוונים, דרך כל מיני רגשות, כמו אמא שמדריכה ומכוונת את בנה. והוא מרגיש את פעולות הבורא עליו, כמו גוש חמר, שהלחצים שפועלים עליו, פועלים גם בעדינות וגם בלחץ, ומחייבים אותו להרגיש אותם. הוא מבין שזה קצת קשה ולא נעים מצד אחד, אך מהצד השני הוא לא יכול לעזוב את הטיפול הזה ורוצה שהוא יימשך. זאת ההרגשה הראשונה שבה אדם מרגיש בפועל את עבודת ה' עליו בצורה פנימית.
כשמגיע לאדם הפחד לאבד את עצמו, הוא צריך לראות בזה בשמחה את התנתקות שלו מהדאגה לעצמו. ומנקודות ניתוק כאלו אנחנו בונים את דמות האדם שבנו.
מה שאנחנו צריכים זה לנענע את רשת הקשר בינינו. שתתחיל להיכנס לוויברציות מהלב והמוח שלך.
הכנה לשיעור
כשאנחנו קוראים בספר הזוהר, אנחנו צריכים להשתדל להבדיל בין מה שבא לנו מהסופר – רבי שמעון, ובין מה שהוא מספר לנו עליו. ואני צריך להתייחס לשניים: מי שמספר ומה שהוא מספר, לחוד. חלוקת ההרגשה שלנו לשני החלקים הללו, עוזרת לנו להגיע לדיוק יתר הנחוץ להרגשה הרוחנית.
אם לא תזדהה עם רבי שמעון, לא תגלה את מה שכתוב בזוהר, כי הכתוב בזוהר בא בלבוש שלו. לכן אנחנו צריכים להגיע למצב שאנחנו מתלבשים ברבי שמעון , ובהשתדלותנו להידבק אליו נתחיל לחוש ולהשיג את כל הדברים שהוא מנסה להעביר לנו בכתב.
אנחנו צריכים להגיע למצב שבו לא נוכל לשמוע את הזוהר בלי המושג שנקרא רבי שמעון – המערכת שאני קשור אליה וניזון ממנה, וככל שאהיה דבוק אליה, מה שיש בו יתקבל בי בצורה פנימית.
אני חייב להגיע ללימוד התורה בצורה שאני זקוק לכוח שלה לאהוב את הזולת, ודרך זה להגיע לאהבת ה'. עוד לפני הלימוד אני חייב להרגיש בי חיסרון לזה. התורה מתחילה מנחיצות האדם להגיע לקשר עם הזולת, וממנו לאהבת ה'.
חייבת להיות קודם השתוקקות למטרה ואז המאור ישפיע נכון. ואם הכיוון הוא לא למטרה הזו, האור גם משפיע, אך הוא מביא את הלומד לסטיות מהדרך הנכונה.
בעולם אינטגרלי
אנחנו צריכים לפתח את האנושות עד שהיא תבין שהחיבור הוא הדבר המחויב כעת באנושות.
אף אחד לא נבנה בחברה בצורה כזאת שהוא יכול לשנות את תכונותיו, אלא רק להיטיב את הקשר בינו לאחרים, כי כל תכונותיו נמצאות בהתאמה לתכונותיהם של האחרים. לכן אסור לשנות דבר כלשהו באדם – לדכא או אפילו לפתח, אלא רק לדאוג שהוא יתפתח בקשר הנכון עם האחרים, ועל כל יתר הדברים צריך לשמור ולשתוק.
אנחנו צריכים לעזוב את המצבים שבהם האדם נמצא, ולהוסיף לו רק מעט כוח תמיכה כללי. כי כל התכונות שלו הן בהתאם לכלל האנושות, ומי שפוגע במשהו במישהו, עושה נזק לכל המערכת, מעל הזמן והמקום. זהו יסוד חשוב מאוד לחינוך.
חוץ מקשר לא צריכים כלום – לזה העולם זקוק. לכן אנחנו צריכים להתחבר מעל כל ההבדלים, שוודאי שיישארו. לכל חלק יש מבנה משלו ואליו אנחנו לא נכנסים. הוא חייב להיות קבוע. ואם אנחנו מתערבים בזה אנחנו מכניסים עיוות מיוחד שייקח זמן רב לתקנו.
אתה בנוי היום בצורה כזאת מעוותת, שאתה לא יודע מה לעשות עם הזמן שלך. אתה חוזר מהעבודה, שוב יושב ליד המחשב וממשיך לעבוד. כך החברה הכניסה בך תוכנה שבה אתה נמצא בעבדות – אני אוכל את מה שכולם אוכלים, ישן כשכולם ישנים, עושה מה שכולם עושים וכך אני מממש את עצמי.
האדם משתמש בתכונות שלו כדי להתחבר לכלל בצורה השלילית – כדי למשוך לעצמו. עליו רק לשנות את השימוש בכל התכונות שלו – כדי להתחבר עם האחרים.
אם אנו מחליטים שהרצון לקבל בצורתו הנוכחית מביא אותנו להתנגדות ולהתנגשות עם הטבע וכתוצאה מכך להרס, לא נשאר לנו אלא לאזן אותו.
שלום הוא שלמות שמגיעה כקו האמצעי משני קווים המנוגדים זה לזה יותר ויותר, ואתה לא מבטל אותם – אלא על הגובה אתה מחבר אותם יחד – כך שאף אחד לא מתבטל. זה נקרא ערבות הדדית: על אף שאנחנו מנוגדים אנחנו מחפשים את הכוח העליון שיקשור אותנו יחד וישלוט.
מתוך שיעור הקבלה היומי, 02.01.2012
