קבלה, מדע ומשמעות החיים – הרב מיכאל לייטמן בלוג אישי
* בכל מדרגה ותענוג שאני מקבל אני צריך להבדיל – האם הכתובת היא אני או הבורא?
* בזמן ההתעוררות וגם בזמן ירידה קשה, הכי טוב לפתוח ספרים, במיוחד אלה שבהם האדם רצה קודם להבין משהו ולא היה יכול.
כנס הערבה – שיעור מס' 3
* יש לנו עצמאות רק בדבר אחד: חיבור בינינו לגילוי הבורא. לכן עלינו להשקיע את עצמנו רק בזה. והאדם שמתחיל להשקיע את עצמו בחיבור עם האחרים, רואה איך כל הדברים האחרים מסתדרים מאליהם. מפני שהוא עוסק רק בדבר אחד: הוא מכריע את העולם ואת עצמו לכף זכות, ועוסק במה שהוא באמת יכול להשפיע בו… עלינו לתת לזה רק קצת מאמץ, ולא לפזר טונות של מאמץ במקום הלא נכון. תן קצת מאמץ במקום הנכון, ואז תראה איך פתאום זה יפרוץ ויצליח.
* אני רוצה לקלוט את כולם בתוך ליבי – זאת המחשבה הכללית הראשונה.
* אין לנו פעולה חשובה יותר מזה שאנחנו רוצים לחבר את השאיפות שלנו למעלה מאיתנו, שיהיו מחוברות יחד, מעלינו, שבהן נרגיש את המציאות הרוחנית שלנו. על זה באה התפילה.
* התפילה לא יכולה להיות באדם אחד אלא בכולנו יחד. אדם אחד שמבקש זה כמו צעקה במדבר. אם בקשה רוצה להגיע מאדם פרטי, היא לא נקלטת, לא נכללת בכלי הרוחני, בשכינה.
*על האדם רק לבקש את החברים. ככל שנהיה יותר מחוברים צמוד זה לזה, זה נקרא שאנחנו עולים בסולם המדרגות. ככל שאנחנו נמצאים ביתר חיבור, ביתר לחץ, בהשלמת התמונה הכללית, זה נקרא שאנחנו נמצאים בעלייה בסולם המדרגות. כי מה שאנו מחברים בינינו מהווה את צורת הבורא. וכשאנחנו מחברים אותה, אנחנו משיגים את מי שעשה לנו את כל התרגיל הזה, ובכך אנחנו גורמים לו נחת רוח ועולים לדרגה שלו.
* האדם מוכן ללכת כמעט עד הסוף, ואחר כך הוא רואה לפניו קיר, חומה, אלפי תירוצים; וכשאתה מגיע לנקודה שבה אתה צריך לעשות את נקודת ההלחמה בינך ובין החברים – אתה לא מסוגל. ברגע האחרון אתה פתאום הולך אחורנית. וכאן זה רק המאמץ הכללי, ולכן תפילת יחיד לא עוזרת כאן, חייבת להיות תפילת רבים – שאתה מתפלל עבורם ולא עבור עצמך, ושזה קורה ברוב הקבוצה באותו הזמן.
* האמת היא שאף אחד אינו ראוי למעבר הרוחני. זה הפלא שיש במעבר בין הגשמיות לרוחניות – מצד אחד אנחנו באמת צריכים להבין שאנחנו לא שייכים לרוחניות, ומהצד השני חייבים להיות בחוצפה – שכן מגיע לי, כתינוק. כי אף פעם אנחנו לא שייכים למדרגה העליונה – אלא בדרישה. והחוצפה היא מה שעוזר כאן – לא מגיע לי אבל אני דורש שזה יהיה. וכל זה נכנס בתפילה.
* להמשיך את אותה ההתקפה… עשינו צעד גדול מאוד, יש לנו עכשיו כמה ימים שבהם אנחנו חיים לפי אותה הארה שהשגנו. לאט לאט היא מסתלקת, ואנחנו צריכים מייד להמשיך את התקדמות למצב הבא. שאפילו עכשיו, כשאנחנו נמצאים לא באותה החרדה, לא באותו מצב, לא באותו המתח, אנחנו צריכים ממש לדאוג… על אף שאנחנו לא מסכימים עם זה, על אף שאנחנו מתרוממים ונלחמים כדי ששוב נתחבר יותר, ובחיבור, עוד יותר ממה שקודם, נמשיך את מה שהשגנו עד שנשבור את הסלע, חריץ אחר חריץ… אנחנו צריכים להמשיך כך ללא ספק, ולכן אנחנו צריכים לחשוב קודם כל על הפעולה האחת, המטרה האחת, החיבור האחד – שבו מגלים את הבורא… אנחנו צריכים לגרום לחיבור בינינו, ואח"כ, מתוך החיבור בינינו, אנחנו צריכים לדבר כלפי הבורא, שממנו האורות, ממנו הכלים, ממנו הבירורים וכן הלאה. ישראל אורייתא וקוב"ה… כל העבודה שלנו היא לא בבלבול. היא מכוונת לכך שהכול יימשך למטרה אחת – לגרום לו נחת רוח. אנחנו צריכים, חוץ מהחיבור בינינו, לחבר את החיבור הזה לנטייה להשפיע לו נחת רוח. אם לא ממשיכים את החיבור כדי לגרום לו נחת רוח, זה יוצא מושב לצים.
מתוך שיעור הקבלה היומי, 01.03.2012
