קבלה, מדע ומשמעות החיים – הרב מיכאל לייטמן בלוג אישי
היום אנחנו מוצאים את עצמנו במצב מיוחד, לראשונה בהיסטוריה אנחנו מגיעים למשבר הכללי. המון מדענים, פילוסופים, סוציולוגים, פוליטולוגים מגלים, שהבעיה טמונה דווקא ביחסים בין בני האדם. לא דורשים מאיתנו לשנות את המבנה החברתי ולבנות צורות חיצוניות חדשות כלשהן.
אנחנו חשבנו שעל ידי פיתוח טכנולוגיות וחומרים חדשים נוכל לעלות מעל הבעיות המודרניות. נדמה היה שמספיק לעשות מעט סדר בכלכלה, במבנה המדיני, לסדר את הקשרים בין המדינות – ונוכל להגיע לחיים הטובים. אבל אנחנו רואים שהקשרים הבינלאומיים והטכנולוגיות החדשות אינם עוזרים, לא משנה עד כמה אנחנו מתאמצים לבנות אותם.
נניח, שעכשיו נגיע לפריצה כלשהי ונתחיל בתקופה חדשה, ניצור את כל החומרים לפי הזמנה, ובעזרתם נוכל בקלות לייצר סחורה – לשכפל מכונית כמו תמונה במדפסת. אבל במה זה יעזור לנו? היום אנחנו מבינים שהבעיה היא לא בכך.
אפשר לסדר תנאים פיזיים טובים ביותר עבור זוג נשוי שלא מעוניין להיות ביחד – אבל שום דבר לא יעזור, גם אם תשכן אותם בתוך ארמון. אבל אם הם אוהבים זה את זו, הם יכולים לחיות אפילו במקום קטן וצפוף, וירגישו שם טוב.
אפשר להביא הרבה דוגמאות דומות. אנחנו רואים שילדים אינם נמשכים למשהו יוצא דופן – אלא פשוט למשהו מעניין ונוח. האדם הולך בעקבות רצונו, ועלינו לבדוק – לאן מתפתחים הרצונות שלנו?
מדור לדור התפתחנו על ידי האגו שלנו. קודם כל, הוא חייב אותנו לספק לעצמו את העיקר בחיים: מזון, משפחה, המשך הדור. בלי זה האדם אינו יכול להתקיים, זה ברור. וכל חיינו היו מוקדשים לדאגת הקיום שלנו, כדי לשמור עליהם עד כמה שאפשר.
לאחר מכן, הישגי ההתפתחות הטכנולוגית עזרו לנו לפנות חלק מיום העבודה לעיסוקים אחרים. אז קיבלנו אפשרות לפתח תעשייה, מסחר, לייצר ביגוד, הנעלה, התחלנו לפתח מדע. כבר לא כל האנשים היו קשורים לאדמה על מנת להרוויח את לחמם היומיומי, ומישהו יכול היה לעסוק במדע, בספרות, בתרבות, לטובת כל יתר העם.
אחר כך האנושות החלה להתארגן במדינות השונות, לבנות תעשייה גדולה ומפותחת יותר, לגלות יבשות חדשות. האדם התפתח בזכות התפתחות הרצון ושאף לכבוש יותר ויותר. בסופו של דבר, התחלנו להסתכל אפילו לעבר הכוכבים, חשבנו כיצד אפשר להגיע אליהם.
ואכן, במאה ה-20 כבר הצלחנו להגיע לחלל, לחדור עמוק לתוך האדמה ולשקוע במעמקי האוקיינוס. אך לפתע ההתלהבות שלנו מכל העיסוקים הללו התחילה להתקרר, ואנחנו התחלנו להתאכזב מהם. ובשנות ה-60, במאה הקודמת, מגיע דור מיוחד – ההיפים, שמתחיל לזלזל בכל הערכים החומריים הללו.
אנחנו חשבנו שאלה הם רק הדהודי מלחמת העולם השנייה והפינוקים של החיים הטובים והשבעים. אך הם התחילו לחשוב על יחס שונה לחיים, מפני שקיבלו רצון חדש שחייב אותם לתהות: "לשם מה אנחנו קיימים, מדוע אנחנו עוברים דרך החיים האלה כמו דרך מטחנת בשר, כדי ליפול לתוך תהום כלשהי ולהיעלם בלי להשאיר עקבות? ועוד עושים אותנו לרובוטים כדי שנמלא אחר שיגעונות כלשהם – אנחנו לא מסכימים!".
הרצונות שלנו התפתחו יותר ויותר עד שהגענו לאכזבה כללית בכל העיסוקים שלנו. וזה אפילו יותר מסתם אכזבה – אנחנו רואים שישנה מגמה כללית כלשהי בטבע האנושות, שמביאה אותנו לנסיגה, למצב שאנחנו מתחילים לשאול: "מה יש לנו בחיים האלה?".
אנחנו חיים כי חיים, משתדלים למלא את עצמנו במשהו – הרי אין משהו אחר לעשות. אבל האדם לא מרגיש שמחה מחיים כאלה, הוא לא רואה פרספקטיבה לצמיחה, לפריחה. הוא רק מנסה למלא את עצמו איכשהו, בלית ברירה.
הוא יודע שאין ברירה ונאלץ לחיות כך. יותר ויותר אנשים נכנסים לדיכאון, ודווקא בדור שלכאורה יש לו הכול! מה עוד חסר? אתה יכול לעבוד במה שמתחשק לך, לקבל כל מקצוע, לעסוק באומנות, מוסיקה. יש אפשרות לכל תחביב, לטייל בכל העולם, לצאת לחופשה.
אבל אנחנו רואים שהרצון המפותח שלנו יותר לא דוחף אותנו לשום דבר. לכאורה יש לי הכול ושום דבר כבר לא מושך אותי. זה סימן ההיכר של הדור שלנו, וכך הגענו למשבר הכללי. הייחודיות שלו בכך שניתן להתגבר עליו רק בעזרת שיטה בלתי רגילה שמאפשרת למצוא אושר ומשמעות לחיים – בקשר בין בני האדם.
לא ציפינו לזה, לא חיפשנו ולא תיארנו לעצמנו פיתרון כזה. אבל הייאוש הכללי, הזלזול בכל מה שיש בחיינו, המשבר בחייו של כל פרט ובחיי החברה כולה, מביאים אותנו לכך שזה הופך לפיתרון האפשרי היחידי לכל הבעיות.
מתוך שיחה מס' 6 על החיים החדשים, 03.02.2012
ידיעות קודמות בנושא:
החיים שלנו הפכו לעסק
איך להמיס את החישוב הקר
הקופים יודעים לאהוב, והאדם לא?
