קבלה, מדע ומשמעות החיים – הרב מיכאל לייטמן בלוג אישי
ברגע הדרמטי ביותר בהיסטוריה שלנו עמדו אבותינו מול הר סיני – הר של שנאה שניצב ביניהם – ונדרשו לבחור: להתחבר ביניהם או ששם יהיה מקום קבורתם. הם בחרו בחיבור, והתייצבו אל מול ההר כאיש אחד בלב אחד, אבל איפה הם ואיפה אנחנו…?!
הבחירות האחרונות הציפו על פני השטח את השסע העדתי והמעמדי וקרעו אותנו לפריפריה ולמרכז. מחאת העדה האתיופית הוכיחה שאפילו לקהילה הכי שקטה כאן נמאס. המשבר הכלכלי בדרום שנזנח לאורך שנים, התפוצץ למדינה בַּפּנים עם שביתה ענקית, ושיח השנאה בין נבחרי הציבור שלנו עבר מזמן כל גבול. כל אירוע כזה הוא כמו חץ בלב האומה שלנו, שבקצב הזה עוד מעט יפסיק לפעום, והשאלה היחידה היא כמה עוד נוכל להחזיק כאן כעם?
מתסכל לראות איך בכל פעם שאנחנו ניצבים בצומת דרכים, אנחנו בוחרים ברע, בפירוד ובשנאה, במקום לבחור בטוב – בחיבור בינינו. כאילו לא למדנו דבר מההיסטוריה שלנו… הרי תמיד כשהיינו מחוברים זכינו לשגשוג חומרי ורוחני, ובכל פעם שהאגו הכריע אותנו נחלנו חורבן חברתי וגשמי. שנאת החינם היא הסיבה לחורבן הבית ולמות אלפי תלמידיו של רבי עקיבא, שאנו מתאבלים עליהם בימי ספירת העומר. אותה השנאה מכרסמת בנו עכשיו, ומפחיד לחשוב איזו מכה נצטרך לספוג כדי לחזור למוטב ולהתחבר בינינו…!
מצד שני, המצב הזה מעורר שמחה, כי אדם נזקק לתורה רק כאשר הוא מגלה שהוא במצב של פירוד. כי מהי התורה? לפי המקובלים, התורה איננה ספר עתיק שמספר על קורות העם, אלא התורה מלשון אורה, הוא הכוח שמסוגל לתקן את הקשר בינינו ולהפוך שנאה לאהבה. לא לחינם זעק אותו רבי עקיבא ש"ואהבת לרעך כמוך" הוא כלל גדול בתורה, ולא לחינם נזקקו בני ישראל לתורה רק במעמד הר סיני – רק אחרי שהם גילו את השנאה ביניהם.
אז לפי המצב החברתי בארץ, נראה שסוף סוף גם אנחנו זכינו. כאז כן היום, אנחנו ניצבים מול ההר ויש בידינו האפשרות לבחור: להיקבר תחת הר השנאה או לחפש יחד את התורה, את הכוח שטמון בקשר בינינו. בשיחות הסלון, במעגלי השיח שמתקיימים ברחבי הארץ, בבתי הספר ובעיקר בתקשורת – האיחוד חייב לחזור למרכז החיים של החברה הישראלית, או שכאן יהיה מקום קבורתנו.
