דף הבית / קבלה לעם / התפתחות רוחנית / על פני המהמורות שמעל ההריסות

על פני המהמורות שמעל ההריסות

שאלה: היום מציינים בישראל את יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ופעולות האיבה. כיצד האדם יכול להתמודד עם הכאב והשכול? וכיצד בכלל חכמת הקבלה מתייחסת לנושא הכואב הזה?

תשובתי: אני נתקל בשאלה הבלתי נמנעת הזאת לא פעם, שהיא בעצם הניסיון למצוא את האשמים. "מי אשם בכך שרע לי?", כך שואלת אֵם שכולה ויחד איתה רבים אחרים. בסופו של דבר, השאלה הזאת מובילה אותנו בצורה חד-משמעית למי שבכוחו לשנות את המצב.

ישנם זמנים שבהם בלתי אפשרי לשנות את המצב. למשל, קיום הטבע הדומם, הצומח והחי שמציית לחוקי ההתפתחות. עוד כשבני האדם היו דומים לקופים, לפני שהם הגיעו לדרגת האדם וקיבלו אפשרות לקבוע בצורה כלשהי את מצבם, הם עברו דרך שרשרת בלתי פוסקת של צרות: אבותינו היו נאכלים על ידי חיות פרא, הם היו מתים ממחלות ומאסונות טבע, וכולי.

באופן כללי, אנחנו יכולים להצביע רק על חוק הבריאה הכללי שקובע את המתרחש, כי כך מחייבת ההתפתחות ההדרגתית. נאמר: "אל תראה דבר לשוטה, באמצע מלאכתו". גם אנחנו עוברים דרך התהליך הזה.

אבל אם כבר יש לנו אפשרות לקבוע בעצמנו את המצבים שלנו לטובה או לרעה, אז אנחנו חייבים לתת לעצמנו דין וחשבון. כי עכשיו בנוסף ל"מכבש ההתפתחות" שמופעל על ידי הטבע, ישנה תוספת מסוימת.

לדוגמה, אני נוסע על כביש משובש עם רכב שלא עבר טיפול: גלגל אחד מנוקב, הבלמים בקושי עובדים, ההגה משוחרר… בקיצור, אני בצרות.

כך גם בחיים, חלק מהבעיות מקורן בטבע שסלל לנו דרך כזאת, והחלק השני שתלוי בנו. ובדרך כלל אנחנו מדברים על החלק הזה. כי עם הטבע, אין מה לעשות, הוא מוביל את הבריאה מתחילתה (מ"לקבל על מנת לקבל") ועד סופה (ל"לקבל על מנת להשפיע"). זהו כוח עצום שמניע את כולם קדימה. ובנוסף לכך, לנברא ישנה אפשרות להקל על התפתחותו בכל השלבים, להבין שהיא בלתי נמנעת ורצויה. הנברא מסוגל להסתכל קדימה, להביט על מצבו הסופי ולראות שאין שום ברירה ושזה כדאי לו.

בדיוק כך אנחנו נוהגים לפני ביצוע עבודה קשה. למשל, אני נכנס ללמוד באוניברסיטה במשך חמש עד שש שנים. אני נכנס תחת עול של עבודה יומיומית קשה ואני יודע שאין לי ברירה. חוץ מזה, אני ממשיך ללמוד לאחר מכן, מפני שאני לא רוצה להישאר כל חיי מהנדס זוטר. ואף על פי שבדרך אני נתקל בדברים שאני ממש לא אוהב ונאבק עם מכשולים שאינם תלויים בי, עם מבחנים ועבודות שנראים לי מיותרים ושנואים, אבל אני מסתכל קדימה ומבין שחייבים לעבור את כל זה. כי אנשים חכמים קבעו מלמעלה שאני צריך את כל זה להרחבת האופקים, כדי לא להישאר בגישתי הצרה.

לכן, גם בקבלה אנחנו יודעים שמדובר בתכנית עליונה, מושלמת שמתחשבת בכל הדקויות. שולחים לנו את השלבים הנחוצים ואנחנו עוברים אותם בדרך ה"אמצעית" ("דרך ארץ"), לא בדרך שהיא כולה מכות, אבל גם לא בדרך של "גן עדן" עם ניגונים מתוקים.

אנחנו לא מסוגלים להתקדם בדרך הקלה, הקצרה והטובה ביותר, אבל אנחנו גם לא מעוניינים ללכת בדרך של ייסורים נוראיים לאורך כל צעד ושעל. ולכן, אנחנו איכשהו מתקדמים באמצע, בהתאם למה שכתוב בתורה. כנראה, לפי הטבע שלנו אנחנו צריכים להתאזן בין שני הכוחות, הכוח השלילי והכוח החיובי, לשלב בנו את שתי התכונות של "דין" ו"רחמים", ביראה וגם בכבוד והערכה כלפי גורלנו.

אבל ישנן תקופות התפתחות שונות. לפעמים יש לנו אפשרות להצליח יותר דרך החיבור הטוב, להגיע לתוצאת ביניים בקלות ובנוחות. אבל ישנן תקופות שבהן אנחנו נתקלים בקשיים גדולים, לא מסוגלים להתחבר, ואז קורה מה שקורה. זה שייך לכל מלחמות ישראל שהיו מאז קום המדינה ועוד לפני, כולל גם השואה של יהדות אירופה.

ובוודאי, שמראש היינו יכולים לתקן את כל זה ולמנוע, אבל לצערנו לא תיקנו. לא רק בעל הסולם כותב על כך, אלא גם מקובלים אחרים כותבים ורומזים, אבל, מצד שני, מעדיפים לא לדבר על הנושא זה. ובאמת, מה הם יכולים לומר לאנשים? הנושא הזה כל כך כואב, עד שההסברים הישירים רק מעוררים דחייה ושנאה. על האדם להגיע בעצמו למסקנה שזה תלוי בו. נחוץ הלימוד הנכון, ושהתלמיד ולא המורה יסיק את המסקנות…

מתוך שיעור בנושא "האומה הישראלית", 15.04.2013

ידיעות קודמות בנושא:
השואה: הסיבות והכוחות המניעים
אין יותר זמן לחכות
עידן הבחירה החופשית

לינק מקוצר למאמר: https://laitman.co.il/wED0w

השאירו תגובה.

כתובת דוא"ל לא תוצגחובה למלא שדות מסומנים *

*

Pin It on Pinterest