על נתינה וקבלה

בעל הסולם, "מאמר לסיום הזוהר":

"יש לדעת שעניינים רוחניים אינם כעניינים גשמיים שבהם הנתינה והקבלה באים כאחד. כי ברוחניות זמן נתינה לחוד וזמן קבלה לחוד. כי תחילה ניתן הדבר מהשי"ת למקבל, ובנתינה זו נותן לו רק הזדמנות לקבל, אבל עוד לא קיבל כלום. עד שיתקדש ויטהר כראוי, אז זוכה לקבל הדבר, באופן שמזמן הנתינה עד זמן הקבלה יכול להתעכב זמן מרובה."

שאלה: מדוע קיים הפער בין זמן הנתינה לזמן הקבלה?

תשובתי: נתינה, זו השפעה, וקבלה, זו השפעה. אבל הנתינה מכינה בנו "כלים", פרטי תפיסה. הרי ברוחניות לא קיים מושג ה"זמן", אך כשהעניין מגיע ל"חומר" שלנו, לרצון לקבל שלנו, ההשפעה העליונה לא יכולה להימצא בקשר עימו.

מונחת ביניהם "קליפה" ששומרת על הדואליות של היחסים שלהם – פירוד וקשר הדדי.

ובכלל, כיצד האור מגיע לכלי? כיצד יכול להתקיים קשר בין שתי תכונות הפוכות אלו? בעולם שלנו לא קיימת דוגמה דומה לכך. כאשר אש ומים נמצאים במגע זה עם זה, אחד מהם מבטל את השני. אבל שניהם שייכים לעולם אחד ונסתר בהם טבע פנימי שמכוון לכיבוש, לביטול הדדי.

מצד שני, כשהכוח הרוחני מגיע לכוח הגשמי הם אינם יכולים לבוא במגע, הם אינם יכולים "להכיר" זה את זה.

הניסיון הראשון של המגע היה מעורר בהם ביטול הדדי. בפיזיקה ידועות תופעות מסוג זה. מגע בין הפכים הוא פשוט בלתי אפשרי.

וזאת הסיבה שבגללה קיימת מערכת ה"קליפה" שראויה לכבוד רב, שהיא נפלאה, עוצמתית שלמה ומורכבת מאוד.

והיא בדיוק זאת שיוצרת את הקשר הנכון בין "קדושה", כלומר תכונת ההשפעה, לבין הרצון האגואיסטי, שמלכתחילה פשוט רוצה לקבל תענוג. ה"קליפה" מעוררת לחיים את ה"שקר של האמת" ואת ה"אמיתות השקריות", את "מה שלא נאמר עד הסוף", ואת "מה שלא התברר עד הסוף", כמעין אזורים ש"מתאמים" בין הקטבים שלא ניתן לקשור אותם לאחד. אנחנו משתמשים בתחבולות כאלה בפוליטיקה ובתחומים אחרים.

ולכן, זמן הנתינה זה עוד לא סוף ההיסטוריה. כל הבריאה – מהותה בהבדל בין זמן הנתינה לזמן הקבלה.

ההשתלשלות מלמעלה למטה עד העולם הזה, והעלייה בחזרה מלמטה למעלה, נועדו כדי שממצב א' נגיע למצב ג' והם מהווים תפיסה של המסר של הבורא לנברא. גם אתה בעצמך רואה כמה זמן נדרש כדי "לעכל" את הידיעה הזו ולהגיב עליה.

שאלה: לפי איזו נוסחה מתקיים הקשר בין ההפכים? כיצד במעשה נמתח החוט מהעליון לתחתון?

תשובתי: אם אנחנו מדברים על יוזמה שמגיעה מהעליון, היא אפשרית רק אם אנחנו מבטלים את עצמנו ומקבלים את רצונו כקובע במקום הרצון של עצמנו. זהו הקשר.

באותו האופן בטכניקה אנחנו מביאים למגע בין חלקים שונים, משווים בין הטווחים שלהם, משתמשים בחוליה מסוימת כב"מתאם" ביניהם.

חייבים ליצור מקום מסוים שבו מתקיימת השתוות, השוואה כזאת.

ברוחניות זה שבע הספירות התחתונות של ה"בינה", "רחם האם", השליש התחתון של זעיר אנפין (ז"א) שאליו מתחברת ה"מלכות".

אנחנו חייבים לעצב את ה"מתאם" המיוחד הזה שבקבלה מכונה גם ישסו"ת או מערכת צל"ם.

כך או אחרת מלכתחילה המשימה של שני הצדדים שמתחברים היא בכך, שכל אחד יוכל לוותר על עצמו למען ההתחברות לצד השני. אך בעת שהעליון מסוגל לכך מכוח השלמות שלו, התחתון – מתוך חוסר השלמות המוחלטת שלו, בהיותו משיג אותה, מסכים עם כך ומבטל את עצמו בפני העליון.

מדובר על דברים פשוטים. בחיי היום יום אנחנו כל הזמן מחדשים את מקומנו בסקאלת הקשר והתקשורת. התקשורת ההמונית, ההוראה, החינוך, התרבות – הקשר נבנה אפילו בצורה אינסטינקטיבית, מעצמו. אם אני רוצה להיכנס לאיזה שהוא מגע עם הזולת אני חייב באיזה שהוא מקום לסגת מעמדות בלתי מתפשרות, להפסיק "לעמוד על שלי" ולתפוס את דעתו.

שאלה: כיצד התחתון מביא את עצמו להיות מותאם לנתינה של העליון?

תשובתי: העליון יורד לתחתון ונותן לו את מה שהוא רוצה. אך ב"חבילה" הזו, במסר הזה, טמון כל הכוח הפנימי שמפתח את התחתון.

הרי התחתון רוצה רק "למלא את הבטן". הוא לא רוצה לגדול, לא יודע מה זה. אולם ב"חלב" העליון, כלומר ב"אור החסדים" פועל "דם" – "אור חכמה" המגדל את התינוק. אם לא ה"דם" ב"חלב", התחתון לא היה יכול לגדול.

תחילה, בתקופת ה"עיבור", התחתון היה מבטל את עצמו בפני העליון והיה מסכים לקבל ממנו הכול. אז הוא היה מקבל "דם" – השפעה ישירה של העליון. ולאחר מכן התחתון הופך להיות יותר עצמאי והעליון בכוונה מעצב בו את המערכת התואמת לכך שמשמשת כמתאם ביניהם.

זה בדיוק מנגנון הפרשת החלב, מנגנון ההנקה. למעשה מדובר על אותו "דם", על "אור חכמה" רק שהוא מקבל "לבוש של חסדים".

עכשיו לתחתון יש אפשרות להשוות בין תכונת ההשפעה האופיינית לבורא, לתכונת הקבלה האופיינית לנברא, והוא גדל כשהוא מקבל אותם בו זמנית.

אך בשלב הזה התחתון הוא עדיין קטן כיוון שהוא מבטל את עצמו כלפי ה"חלב", מסכים לקבל אותו מהעליון…

מתוך השיעור לפי "מאמר לסיום ספר הזוהר", 10.02.2013

ידיעות קודמות בנושא:
קשר יציב, כמו ילד משותף
שום דבר לעצמי, הכל לאחרים
כוחות הטומאה – עוזריו של הבורא

השאירו תגובה.

כתובת דוא"ל לא תוצגחובה למלא שדות מסומנים *

*

Pin It on Pinterest