דף הבית / המשבר ופתרונו / על הרכס של תנועות המחאה

על הרכס של תנועות המחאה

שאלה: מה לעשות כדי שהקול השקט שלנו, הטיפה בים, יישמע כמה שיותר חזק כדי שהטיפות ייהפכו לזרמים והאנשים סוף סוף ישמעו אותנו?

תשובתי: אני חושב שאנחנו צריכים להיות על הרכס של תנועות המחאה, מפני שהשלטון לומד אותן, הוא פוחד מהן. ואם אנחנו נתפוס את מקומנו בתנועת המחאה הזאת ונתעלה מעל כולם, בזה שנראה ונשכנע אותם שהפיתרון הוא לא בלשבור, לשדוד, לנפץ חלונות ראווה ולשרוף, אז ראשית, השלטון ייראה בנו גורם חיובי, ושנית, את התופעה הזאת ילמדו פסיכולוגים, סוציולוגים, פוליטולוגים וכולי. צריך להיכנס דווקא לתנועות המחאה האלה ולפעול במקביל אליהן, בזה שמראים לכולם את האידיאולוגיה שלנו, את השיטה שלנו.

אני מקווה שבכוחות של תנועות המחאה הענקיות בכמות של המיליונים האלה, אנחנו נהפוך להיות מוכרים.

ודאי שתנועות המחאה בפני עצמן אינן רוצות להשתמש בשיטות הרכות שמוצעות על ידינו. אבל מצד שני, אין להן שיטה משלהן, האם נלך לשדוד כמו הבולשביקים או הצרפתים בזמני המהפכות?

אז איך אפשר לפעול? אם אלה הן מדינות חופשיות ודמוקרטיות, צריך לנצל את השיטות הפרלמנטריות, בבקשה תצביע עבור זה או עבור אחר. כי המחאות ברחובות, בעיקרון, אף פעם לא הביאו לשום דבר.

העניין הוא, שכאן קיימת תמונה שונה לחלוטין. אם מתישהו תנועות המחאה היו איזה סוג של זרז של התהליכים החברתיים, הכלכליים, החברתיים-פוליטיים, אז היום הן אינן מסוגלות לעשות שום דבר, מפני שאנחנו הגענו למצב, שאין כבר לאן לזרז אותו.

השלטון לא יכול לעשות שום דבר. אתה לא יכול לדחוף אותו לשום החלטות. הוא יכול קצת לסגור את העוגה המדינית, לזרוק איזו נדבה, יקנה את המנהיגים של תנועות המחאה, יעשה עוד משהו, קיימות המון שיטות איך לעבוד עם זה.

העיקר הוא, שלא לשלטון ולא לתנועות המחאה אין אפשרות להציע משהו ריאלי, אפילו עדיין לא בשל, כדי שהתנועות האלה יקדמו אותנו מהר יותר לאותה הנקודה שבה נולד משהו חדש. ואילו כאן לא יכול להיוולד כלום. ולכן, הם מבינים שחוץ מהצעקות "תן!", אין להם למעשה שום דבר, ולשלטון אין מאיפה לקחת ולתת.

אנחנו נקלענו למצב שבו כל המדינות שקעו בחובות עד האוזניים. מאיפה תיקח? לא יספיקו שום אמצעים כדי לחלק לכולם. מה זה אומר לחלק? זה אומר לצמצם את ההוצאות על הצרכים האחרים. נניח, שהפקידים גונבים, טוב, אז תחלק את מה שהם גונבים. אפילו אם מושיבים אותם בכלא, לקחת את מה שהם גנבו ולהניח שמהיום אף אחד לא יגנוב, זה בעיקרון, לא ישנה שום דבר. אני לא מדבר על השחיתות שקיימת במדינות מסוימות, אלא על המדינות הדמוקרטיות הנורמליות. כמה שלא תעצב מחדש את התקציב, זה לא יעזור, מפני שאנחנו נמצאים בכזה מצב, שמפטרים את האנשים מעבודתם, מפני שאין בהם צורך. אין בהם צורך!

זה לא משבר נוסף שאותו ניתן לפורר, כמו בעבר, או על ידי החדרת טכנולוגיה חדשה, או על ידי מלחמה. אנחנו מבינים, שהיום זה לא הפיתרון לבעיה. ולכן אנחנו לא מופיעים בתפקיד של מרגיעים, אלא בתפקיד של מורים, בלימוד המקור של הפיתרון שאין לאף אחד.

כלומר, צריך להראות להמונים שאין להם פיתרון. אנחנו רואים מה מתרחש עם תנועות המחאה: הניסיונות שלהן לעשות כאילו שינויים לטובה, כעבור זמן מה מתהפכים לצד השני. מה גם שזה בכל המקרים. יוצא, שעדיף לא לעשות כלום. כאשר המדינה באה לקראתנו, מתחילה לחפש עתודות ולתת לאנשים מנות מוגדלות, אז בסופו של דבר זה מביא להתייקרויות, לחוסר איזון עוד יותר גדול.

לכן, אין לאף אחד פיתרון, ואנחנו רק צריכים כל הזמן, בחוצפה, בעקשנות, להציע את השיטה שלנו, עד שהיא תישמע – השיטה שבהתאם אליה האדם ישתנה בעצמו ויהפוך לחלק אינטגרלי של חברה אינטגרלית. ואז אנחנו נוכל לאזן את עצמנו, את החברה, עם הטבע ונבוא להרמוניה כוללת.

מתוך שיחה על חינוך אינטגרלי, 21.05.2012

דיעות קודמות בנושא:
החינוך יציל את הכלכלה
עברנו את השלב הראשון. מה הלאה?
המוחים ישלמו על המחאות

לינק מקוצר למאמר: https://laitman.co.il/s9kY7

השאירו תגובה.

כתובת דוא"ל לא תוצגחובה למלא שדות מסומנים *

*

Pin It on Pinterest