על החזרת הייצור למערב

מאמר דעה של מיכאל חזין, כלכלן:

נושא החזרת הייצור מסין ומאסיה, בתור פתרון קסם למשבר, עולה בעיתונות. המפעלים הוצאו אל מדינות אסיה במסגרת המעבר למערכת העמקת חלוקת העבודה. ואילו הניהול נשאר במדינות המערב.

השליטה על הטכנולוגיות והפיננסים אפשרה ליצור את הרווחים העיקריים בערים הגדולות. מערכת כזו העלתה את רמת החיים במערב ויצרה בו סקטור שירותים גדול.

לאחר מכן החל המשבר והופיע הרעיון להחזיר את המפעלים בחזרה, כדי להעסיק את המובטלים המערביים. אבל כדי להעסיק במפעלים את המובטלים המודרניים (20% בארה"ב ועד 50% באירופה), צריך להחליף את מערכת היחסים החברתיים, דבר שאינו אפשרי. החזרת המפעלים יכולה להתקיים ברמת טכנולוגיות סופר-מודרניות, עם מינימום כוח אדם, אבל איפה אפשר לקחת משאבים לשם כך? המרצת הביקוש הפרטי מתקצרת, רמת החיים הכללית של התושבים צונחת, בהתאם, חזרה המונית של השקעות למפעלים חדשים היא בלתי אפשרית.

השמדת המפעלים במדינות המתפתחות תעורר נפילה חדה ברמת החיים של תושבי המדינות המפותחות פי שניים, מה שיפיל את המבנה הסוציו-פוליטי.

אבל ככל שהמשבר מתפתח, החזרת הייצור הופכת לצורך קיומי. זה ידרוש בנוסף השמדת המפעלים האלטרנטיביים במדינות המתפתחות.

התייחסותי: זאת אומרת, שלפנינו מלחמה שאליה כל המדינות כבר מתכוננות באופן מובהק ואקטיבי. האפשרות השנייה היא חינוך אינטגרלי של התושבים, וכתוצאה מכך, יצירת חברה אינטגרלית חדשה. אם אנחנו לא נעשה זאת בעצמינו, הטבע יאלץ אותנו לעשות זאת על ידי מלחמה והייסורים הנלווים לכך.

ידיעות קודמות בנושא:
אודות החזרת הייצור לארה"ב ולאיחוד האירופי
ארגון מחודש בעל כורחו
הלם גלובלי בעקבות צמצום הייצור בארצות הברית ובסין