דף הבית / קבלה לעם / התפתחות רוחנית / עיבּוּר הוא הדרגה הראשונה במציאות הרוחנית

עיבּוּר הוא הדרגה הראשונה במציאות הרוחנית

laitman_2012-12-07_09.jpg

מתוך מאמרו של הרב"ש: "מהו, כוס של ברכה צריך להיות מלא, בעבודה": "והנה יש להבחין בין דיבור לאלם, בעבודה. כי דיבור הוא בחינת גילוי, היינו שכבר יש להאדם בחינת יניקה ברוחניות, כבר הוא מרגיש שהוא יונק מקדושה.

שענין יניקת חלב מורה על חסדים, כי מדת החסד היא בחינת השפעה, שבזמן שהאדם זוכה לכלים דהשפעה, היינו, שכל מעשיו הם לשם שמים (למעלה מטובתו האישית), וכבר אינו דואג לתועלת עצמו, זה נקרא שזכה לבחינת חסד.

אולם מטרם היניקה יש בחינת עיבור, היינו שהעליון מתקן אותו. בינתיים האדם אינו משתתף בתיקונו. הוא רק מבטל את עצמו, והעליון עושה את כל העבודה. אבל, כל פעם האדם מבטל את עצמו בצורה שונה כלפי ההבחנות החדשות. נופלות עליו בעיות חדשות, צרות, והוא מתבטל, מרכין את ראשו ומקבל את הכול.

הוא כמו עיבור במעי אמו, שהעובר מתבטל להאם, ואין לו שום דעה בפני עצמו, אלא כמו שאמרו חז"ל "עובר ירך אמו, אוכל מה שאמו אוכלת", ואין לו שום רשות בפני עצמו, לשאול איזו שאלות, אלא הוא לא עולה בשם. וזה נקרא שהוא אלם, שאין לו פה לשאול שאלות."

האדם עושה בעצמו ש"הוא לא יעלה בשם", כאילו הוא בכלל אינו קיים בתוך העליון, כדי לא להפריע לעליון ולא להיות ככוח זר. כי אם העובר יהיה גוף זר בתוך אימו, אז גופה מיד יתנגד לזה וידחה אותו כמשהו עוין. אבל זהו פלא של הטבע, כי קורה בדיוק להיפך וכל הגוף של האם מתחיל לעבוד לטובת העובר במקום לדחות אותו. זה קורה כיוון שגם בטבע של העולם הגשמי העובָּר מתבטל בזמן ההתפתחות בתוך הרחם.

וזה נקרא שהוא אלם, שאין לו פה לשאול שאלות. כלומר, הוא "סותם את פיו בזמן מריבה", מתבטל ומקבל את הכול. יש לו המון שאלות ותרעומות, אבל הוא נכנע ולא מתווכח.

וזהו בזמן שהאדם יכול ללכת בעינים עצומות, למעלה מהדעת, ולהאמין באמונת חכמים. בלתי אפשרי להסביר זאת במילים אחרות, מפני שבינתיים האדם אינו מבין שום דבר ברוחניות. לכן, נאמר בפשטות שעליו להתבטל עד הסוף ולהאמין ב"אמונת חכמים", כלומר, לסמוך עליהם עד הסוף. לא חשוב מה אני מרגיש בתוך הלב ואילו ספקות עוברים בראשי, אני מתבטל כלפי ההשגחה העליונה.

זה נקרא עיבור, שאין לו פה. ועיבור פירושו (תע"ס חלק ח' דף תר"ח אות י"ז) וזה לשונו "קומת מלכות, שהוא הקטנות היותר מצומצם באפשרות, נקראת בשם עיבור, שהוא מלשון "עברה ודינין". היות זה שהאדם צריך ללכת בעינים עצומות למעלה מהדעת, הגוף מתנגד לעבודה זו, לכן זה שהאדם צריך תמיד להתגבר, זה נקרא "עברה, וזעם, וצרה", היות שזוהי עבודה קשה ללכת תמיד בהתגברות להיבטל להעליון, שהעליון יעשה ממנו מה שהעליון רוצה. האדם מוכן להתבטל בהכל. הוא אינו מסוגל לעזור לעליון, כמו בדרגות של "יניקה" ו"גדלות". אבל הוא מוכן להתבטל לגמרי כלפי העליון ולמסור לו את נשמתו וגופו לתיקון. וזה נקרא "עיבור", כנ"ל, שהוא קטנות היותר מצומצם באפשרות, הדרגה הראשונה במציאות הרוחנית. לא צריך להתייאש, ביחד אנחנו נוכל להגיע לזה!

מתוך ההכנה לשיעור, 11.02.2014

ידיעות קודמות בנושא:
תזונה בריאה עבור העוּבָּר
אני בהריון עם כל העולם, והעולם בהריון איתי
העובר רואה מסוף העולם ועד סופו

לינק מקוצר למאמר: https://laitman.co.il/jPatp

השאירו תגובה.

כתובת דוא"ל לא תוצגחובה למלא שדות מסומנים *

*

Pin It on Pinterest