עבור מי אני עובד?

בעל הסולם, מאמר "הערבות": "כי מדרגה זו, שאותו היחיד גרם במעשיו, אם מדה גדולה או מדה קטנה, סוף סוף נמצאת מצטרפת לעתיד, בהכרעת העולם לכף זכות, כי גם חלקו הוכנס ומצטרף שם להכרעה".

כל אחד חייב לבצע את עבודתו, ובזה כל אחד עובד לא למען עצמו, אלא למען האחרים. כזה הוא הקשר ההדדי שלנו. לאדם אין רצון פרטי משלו, הרצון שלו נמצא בכל שאר בני האדם. לאדם אין עבודה פרטית, שאותה אפשר לסיים ביחידות. הוא ממשיך לעבוד עד שיתקן את ההתכללות שלו בכל השאר.

בסופו של דבר אנחנו מגלים מעין "תמונה הולוגרפית": אני כלול בכולם, וכולם כלולים בי. עכשיו התמונה הזאת נסתרת מאיתנו, מפני שאחרת לא היינו יכולים לזוז מהמקום. באמת, מה יש לי לתת לאחרים? אינני רוצה לעסוק בבעיות שלהם, אינני רוצה לעשות משהו עבורם, אינני מסוגל לעבוד אם כל פירות עבודתי נבלעים על ידי האחרים.

ולכן יש לנו איזה מין מעטה על העיניים שגורם לנו לחיות בשקר: כאילו כל אחד פועל בתוך האינטרסים שלו ודואג לעצמו. בזכות זה, לפחות בשלב הנוכחי, אנחנו יכולים לנוע בכוונה האגואיסטית של "לא לשמה". אך לאחר מכן, בכוונה האלטרואיסטית של "לשמה", אנחנו נגלה שאין כאן שום דבר פרטי, הכול שייך לכלל. כל אחד כלול בכולם, ועבודתו של כל אחד עוברת לכולם, לחשבון משותף.

ולכן, כל חשבון שלא יהיה, חיובי או שלילי – מתבצע רק כלפי הכלל. הערכת פעולות האדם היא רק ביחס לאחרים. לא ניתן לומר אם הוא נהג טוב או רע, אם לא מעריכים את הפעולות לפי ההשפעה שלו על האחרים: האם הוא קירב אותם אל המטרה או להיפך, הרחיק אותם ממנה.

מתוך שיעור על מאמרו של בעל הסולם "הערבות", 21.07.2011

ידיעות קודמות בנושא:
ערבות כתנאי לחיים
לחיות בתוך האחרים
נעביר את כל הכוחות לכיוון העיקרי!