קבלה, מדע ומשמעות החיים – הרב מיכאל לייטמן בלוג אישי
שאלה: על מנת לתקן את עצמי אני צריך לעבוד בקבוצה עם החברים. אז בשביל מה חיים בעולם מיליארדי אנשים שאני לעולם לא אכיר אותם?
תשובתי: הם כולם שייכים ל"גוף" של הנשמה שלך ואתה תכיר כל אחד. עכשיו לדוגמה אתה לא מרגיש את איברי הגוף שלך, כיוון שהם אינם מפריעים לך. הגוף פועל בצורה תקינה ואתה לא מרגיש את עבודת הכבד, הלב, הריאות, הכליות וכו', אך כאשר מגיעה מחלה, מגיעה גם ההרגשה.
אנחנו עוד לא עברנו את שלבי החולי שלאחריהם מגיעה ההחלמה כשהחלקים שהחלימו שוב נכנסים לעבודה המשותפת וגורמים לנו תענוג. וזה גמר התיקון – לעבור ממצב של חוסר הכרה להכרה, לראות את ה"נגטיב" שלה ולאחר מכן למצוא את צורת ה"פוזיטיב" הנכונה ולממש אותה. אז אתה תחיה בכלי, ברצון ברור המלא באור החיים, תרגיש אותו, תעבוד עימו.
ולהיפך, היום אתה לא מרגיש אפילו את העולם הזה, בלי לדבר כבר על עולמות רוחניים ועל אין סוף. הרי הכול תלוי בתפיסת הכלי. אנחנו עוד לא גילינו, עוד לא ביררנו אותו ולכן לעיתים אנחנו מעדיפים אפילו לחוות פחות רגשות…
שאלה: ובכל זאת, האם המקובל באמת מרגיש בכל רגע את כל בני האדם, אלפי לידות ומיתות?
תשובתי: לא, הוא מרגיש לא את הגופים אלא את הכלי הכללי ואת הבורא השוכן בו, המכסה אותו, המתגלה בחלקיו המסוימים שלו, וביתר עדיין לא. בכל פעם שהוא מגביר את הארתו אנחנו חווים יותר צרות וזה מעורר אותנו להתקדמות. וההארה הזו פועלת על כל חלק בצורה שונה ובהתאם לכך ישנם שנעים במהירות יתירה וישנם שנעים לאט יותר, אלה כך, והאחרים אחרת.
שאלה: מהי הרגשת ה"שלם"? הרי גם עכשיו אני בכללות מרגיש את הגוף שלי.
תשובתי: לא, אתה לא מרגיש. אם הוא בריא אתה לא מרגיש אותו. הוא מוכן לשרת אותך ולא מעורר שום קשיים. אם אתה עייף או חולה, אם כואב לך, לכך אתה שם לב. ועד אז אתה פשוט מוכן לפעולה.
כך יוצא, שכאשר הכלי שלך מתוקן, אתה לא מרגיש אותו או אפילו אינך מכיר בו. ולכן כדי להנות מהבריאות, צריך קודם כל להיות חולה במשהו. אז כשתחלים אתה תרגיש את כל החן שבמצב המתוקן.
בחור צעיר ובריא לא מעריך את בריאותו, הוא לא מרגיש אותה, כיוון שעוד לא חווה את המצב ההופכי. אך כשאנחנו מזדקנים אנחנו מתחילים להעריך את אותן השנים שהיינו חיים בלי דאגה על היכולות הפיזיות שלנו. קודם לכן, ריצה של מספר קילומטרים הייתה מסבה לי תענוג, והיום אני מכריח את עצמי ללכת את אותו המרחק. אז, אתה מתחיל להוקיר את המצב הרגיל.
הייסורים בדרך הם הכרחיים. השאלה היא רק, ממה אנחנו מתייסרים והאם הייסורים שלנו הם מכוונים למטרה? האם המטרה מפצה עליהם?
לדוגמה, אתה אוהב לאמן את גופך עם מכשירי כושר. תוך יום אתה מרים טונות של מתכת. אז לך תעבוד, תסחב את אותן הטונות בתור סָבּל!
לא, זה כבר לא זה, אפילו תמורת כסף. להיפך, הכסף יהרוס לך את כל התענוג. מה שאם כן, בחדר כושר אתה בעצמך משלם על ההזדמנות "להזיע". יוצא, שאותו סוג של תעסוקה יכול לגרום לך תענוג או ייסורים. היחס שלך קובע את הכול.
כשאנחנו משחקים אנחנו נתקלים בבעיות קשות – ונהנים מכך. אך תהפוך את המשחק לעבודה, והתענוג ייעלם. הרב"ש מביא כדוגמה ילדה קטנה שמטפלת בדאגה רבה בבּובתהּ, אך אינה מוכנה להביע את אותה הדאגה לתינוק חי. עבורה התענוגים עדיין לא "התלבשו" במשהו אמיתי.
שאלה: נניח, שאני אעבוד שמונה עשר שעות ביום עבור אותם האנשים שאני מאוד מעריך. זה מה שיסב לי תענוג?
תשובתי: כן. הרי אז אתה לא חש חוסר כוחות, עייפות, כובד המחויבות. אתה פשוט עושה את זה מתוך תענוג.
דוגמה נוספת של הרב"ש, על מלכת אנגליה שרוצה להאכיל בעצמה את הילד הקטן שלה, אף על פי שיש לה אלפי משרתים. זה טבעי, הרי זה נעים לה. תמורת זה היא לא הייתה לוקחת שום תשלום, כיוון שהתשלום רק מוחק את התענוג.
שאלה: אז האם זו הרוחניות או שנסתר כאן משהו נוסף?
תשובתי: הייתי רוצה שיהיה לי רצון "להאכיל" מישהו. ואני עובד בעקיפין – דרך הקבוצה, דרך ההפצה, דרך הלימוד וכו' – עובד כדי לרכוש את הרצון הזה. אני מקווה שבזכות הפעולות שלי יבוא האור וייתן לי את ההכרה בחשיבות הזולת.
הקבוצה מעלה בשבילי את ערך הזולת מעל הערך של עצמי. אז אני ניגש לעבודה ומתחיל להיות מושפע במקצת בחשיבות ההשפעה. בעולם שלנו התהליך הזה נראה לא רציונלי.
אף אחד לא יכול לחשב מראש שהכול יקרה בדיוק כך. הרי כאן נכנסים לעניין גורמים רוחניים: אני צריך להחזיק בקשר עם המורה שדרכו האור מגיע לקבוצה.
ובמידה שאני מתחבר עם הקבוצה, באותה המידה אני מקבל את האור.
כזו היא סכמת המתרחש: המורה נותן אור לקבוצה, או לסביבה, ואני מקבל את האור במידת היכולת שלי להתחבר לחברים. הרי בכך אני מעצב את הבקשה שלי לתיקון (מ"ן), את ההשתוקקות שלי, את הרצון שלי, את החיסרון שלי.
אם אני לא התחברתי עם החברים, אז גם אין לי רצון ואני לא מקבל מהם אור. ואם אני מתחבר, אני לא רק יוצר איזה "צינור מוביל" עבור האור (X-X-X), אלא אני נמצא בקבוצה, בתוכה, ושם אני מקבל אותו.
כך פועל המנגנון הרוחני. הוא עושה את האיזון ביחס בין החשיבות שלי לחשיבות הקבוצה, בהשפעה וקבלה. וכל זה בזכות אור קטן שפועל עליי בצורה קבועה ומעצב בי את הרצון. הכול נמדד על ידי ההשוואה הזו (∆) – מי חשוב יותר, אני או קבוצה?
בצורה כזאת, אם יש לי מורה שקשור לרוחניות ולקבוצה שהוא בונה, ויש בה אור המחזיר למוטב, אז הכול בסדר.
ובנוגע ליתר המיליארדים, הם עומדים מאחורי הקבוצה כ"אח"פ" שלה ונקראים "אומות העולם". בשביל מה אני מתחבר לקבוצה? כדי לעשות נחת רוח לבורא. היכן מונח התענוג של הבורא? בדיוק בשבעה מיליארד הללו.
מתוך שיעור לפי מאמר של הרב"ש, 24.02.2013
ידיעות קודמות בנושא:
הנשמה שלי היא בזולת
לחבר את כל העולם לבורא
אתה תצא עוד מהחושך, אם רק תדאג לאחרים
