עבודה במעגלים

הקבוצה עבורי היא חלק מהעולם החיצוני. אבל אני לא יכול לעבוד בבת אחת עם כל העולם, לקבל מכולם תגובה ולמדוד את עצמי ביחס לעולם. העולם אינו יכול לתמוך בי בדרך שלי, מפני שאין לו מטרה משותפת איתי. הוא מתפזר לכל מיני מטרות שונות, ובעצמו לא יודע לאן הוא הולך.

ולכן אני מוצא את הקבוצה, שהיא חלק מהעולם החיצוני הזה, שאיתו אני יכול להתחבר, לעבוד ולעשות בירורים. כי מצד אחד, זהו חלק שזר לי, אך הוא הופך להיות קרוב אליי לפי המטרה שלו, לפי התפיסה שלו, לפי הלימוד שלו. ולכן כדאי לי להתחבר אליו כדי לקבל ממנו כוח ותמיכה. אני רואה שאיתם יהיה לי קל יותר להתקדם.

ובסופו של דבר אני מתחיל להבין שזוהי לא קבוצת אנשים, אלא אותם חלקי הנשמה שלי, שאותם אני צריך לאסוף ולצרף אליי. או אפילו להיפך: לצאת מתוך עצמי, ולמצוא את עצמי בתוכם, ולא בתוך ה"אני" הנוכחי שלי.

ולאחר מכן, יחד עם הקבוצה, אנחנו רוצים להרחיב את היחסים שלנו לכל העולם, למעגל רחב יותר. המעגל הזה כבר לא מתכוון להשיג את אותה המטרה, אין לו את אותה השאיפה. זהו החלק היותר חיצון שלי. חלקי הנשמה האלה נקראים: "שורש", "נשמה", "גוף", "לבוש" ו"היכל". "שורש נשמה וגוף" הם החלק הפנימי, שאותו אני מרגיש כמו את עצמי, ה"לבוש" הוא חלק חיצוני, אך דבוק לאדם, ו"היכל" הוא החלק החיצון ביותר.

וכך אני משחק עם הקבוצה, כמו עם החלק החיצוני הכי קרוב אליי, שמוכן להצטרף לאותה המטרה. אני לא מסתכל עליה כמו על קבוצה של בני אדם, אלא כמו על הרצון שלי שרק מתחפש לכאלה מסכות ובכל פעם עושה לי כל מיני פרצופים. אבל אני מבין שאני חייב להתחבר איתם, מפני שדווקא שם אני אשיג את המטרה. אם אצא מתוך האגו שלי ואתכלל בהם – שם אני אמצא את תכונת ההשפעה.

אבל אנחנו לא יכולים רק לעבוד בינינו, על החיבור שלנו. אנחנו צריכים לעבוד יחד על משהו חיצוני. והמשהו החיצוני הזה הוא העולם. אלה גם כן הרצונות שלי, שכל אחד מהם כאילו מתנגד לי. אלה שבעה מיליארד רצונות שונים שלי, שמראים לי שהם כביכול אינם שייכים אליי. האגו שלי מפריד אותי מהם ומעוור אותי, מבלבל אותי ומחייב אותי לתפוס אותם כזרים ומנוגדים.

אני חייב לעבוד עם העולם, אבל זה הרבה יותר קשה מאשר לעבוד עם הקבוצה. הרי עם הקבוצה יש לי לפחות משהו משותף: מטרה, לימוד ותהליכים משותפים. בקבוצה אני נמצא כמו בגן ילדים, בתנאים נוחים שבהם כל הזמן עוזרים לי לצאת מתוך עצמי.

ואילו בעולם החיצוני, התנאים שהיו עוזרים לי כבר אינם קיימים. שם כולם נגדי. הדבר היחיד שקושר אותנו יחד – זאת הצרה המשותפת. ועל אף שנדמה לנו שאנחנו הולכים לקראת מטרות שונות, בסופו של דבר לא נשארת לעולם ברירה, ועל ידי הבריחה מהייסורים, הוא יגיע לאותה המטרה שנראית לי כרצויה וטובה, אפילו אם היא תהיה מבוטאת במילים אחרות.

לכן, לכל המעגלים שסביבי – לקבוצה ולכל העולם – אני צריך להתייחס כמו לעצמי, רק שהם מוצגים לי על ידי הבורא בכזאת צורה הפוכה, כדי שכל פעם אלמד לעבוד עם מעגל יותר ויותר חיצון. אני תופס מעגל פנימי יותר ויחד איתו מתחיל לעבוד על מעגל חיצון יותר.

אנחנו לא יכולים רק לדאוג זה לזה. כמו זוג צעיר: כמה כבר הם יכולים להסתכל זה על זה עד שהם יכירו ויתרגלו זה לזה? ולאחר מכן כבר צריך להופיע ילד, כדי ששניהם ידאגו לו!

מתוך שיעור על מאמר של בעל הסולם מהספר "שמעתי", 08.01.2012

ידיעות קודמות בנושא:
צינור החמצן להצלת העולם
המשחררים
להקהות את אשליית השבירה