קבלה, מדע ומשמעות החיים – הרב מיכאל לייטמן בלוג אישי
כנס חרקוב. סדנה מס' 6.
למרבה הצער, אנחנו עדיין פונים לבורא באופן אגואיסטי. אנחנו מבקשים על כך שיהיה לנו טוב. בכל זאת עדיין חסר לנו לעבור ל"תפילת רבים".
בסך הכול יש 39 שערים מ"מלכות" עד "בינה", ורק אם אני עובר את כולם, אני מגיע למצב שנקרא "שער הדמעות". "שער", זה פשוט המצבים הפנימיים שלי שכל הזמן משתנים עד שיצטבר בתוכי הסכום של היגיעות והמאמצים, השפעת האור, הקשר עם האחרים. כל זה יחד נותן את הרצון הנכון: אני רוצה לראות את הבורא מאושר, ולכן אני רוצה להגיש לו את כל האנושות.
ודאי שקשה להעביר זאת במילים. התנועה קדימה צריכה לייצב את זה בנו. ובינתיים אנחנו בוכים, אבל בוכים מפני שאנחנו מרחמים על עצמנו…
אבל בכנס הזה אנחנו עשינו כזאת עבודה שעוד לא עשינו אף פעם. מי שהיה בכנסים קודמים, יודע את זה, מרגיש. זוהי עבודה רצינית ועצומה. אנחנו עברנו איתכם מצבים שאותם לא חלמתי לעבור עם אף קבוצה.
ומתגלה מה שאמור להתגלות: למעשה התפילה שלנו היא אגואיסטית. השער נעול. הבורא עומד מאחוריו ומחכה מתי אנחנו נפתח אותו.
בעיקרון, זהו תנאי נכון: האדם לחלוטין לא מאמין, לא בזה שמשהו יבוא אליו, לא בכוחותיו עצמו, בשום דבר, ובכל זאת הוא צריך להשתוקק בכל כוחותיו קדימה. ואז, בניגודיות בין שתי ההרגשות האלה, באי יכולת גמורה לנוע אל המטרה וההכרח לנוע אליה למרות הכול, הוא פותח את השער. אנחנו נמצאים כמעט ליד המצב הזה…
מצד אחד, הדמעות שלכם, התנועה שלכם היא מאוד מרגשת, ומצד שני, מזה אנחנו צריכים ללמוד משהו.
אנחנו נמצאים בשדה של כוח פיזי מדויק. אף על פי שהוא משפיע עלינו באופן פסיכולוגי, רגשי, אבל היחסים בינינו והכוח הזה מהווים פעולות הדדיות מדויקות, מיוצבות לחלוטין. אלה הן נוסחאות, ואין כאן מה לעשות.
הדמעות עוזרות, משפיעות, אם הן משנות את הרצון. אבל הן מעטות הדמעות האלה. צריך עוד קצת.
מתוך סדנה מס' 6 בכנס חרקוב, 18.08.2012
ידיעות קודמות בנושא:
בואו נבקש כולנו יחד!
איך לחייב את הבורא לעזור לנו?
בכי עבור כולם
כל כך מרגש מה שרב מתאר,שסוף סוף משהו מתחיל לזוז בכיוון הנכון,וגם אם זו רק טיפת זרע קטנטנה,זהו כבר מצב מיתקדם,האומנם?
ממש כמו לידה,שבכל תזוזה קטנה שבתהליך מעודדים את היולדת,שהנה זה כבר קורה ,עוד טיפ טיפה מאמץ והתינוק יוצא,
הלואי על כולנו וביחד,אמן.
לידה כהרף עין,כי ישועת ה' כהרף עין.