דף הבית / קבלה לעם / התפתחות רוחנית / סימפוניית ההפכים

סימפוניית ההפכים

כנס האיחוד בצפון, שיעור מס' 2.

בכל פעם שאנחנו רוצים לעבור למצב הבא, עלינו לבנות אותו. מכיוון שהוא לא קיים: אין עולם רוחני, אין בורא, אין שום דבר – אני בונה את הכול בתוכי, והכול תלוי רק בי, ב"בנייה" שלי. ולכן, כשאני עולה למדרגות גבוהות יותר, עליי לעצב אותן, לתאר אותן לפני: "מה יכולה להיות מדרגת ההתקדמות הבאה שלי?".

המדרגה הבאה שלי היא, אין "אנחנו", יש רק אני, והכול בתוכי, כולם הם החלקים שלי. כל פעם שאני עולה למדרגה החדשה, אני רואה את כל העולם בתוכי – בתוך תפיסתי, בתוך הרגשתי. ואחר כך שוב העולם נראה לי מקוטע, מפוצל, מחולק למצבים בעייתיים שונים. ושוב עליי לחבר את החלקים ביחד, בתוכי, לקשור את הכול לאהבה ולחיבור, ללא הבדלים.

כך אני עולה ב-125 מדרגות, מעלה כל פעם את הרגישות, "פותר את תמונת המציאות". כל פעם אני מסתכל ברגישות יותר ויותר גדולה לתוך עומק השבירה ומתקן אותה במידה המתאימה. מפני שדווקא התפיסה שלי שבורה, ההרגשה שלי מחלקת את האיחוד לשברים, שחלקם רחוקים ממני, הפוכים ושנואים עליי.

ב"הקדמה לספר הזוהר" כותב בעל הסולם: "כמה יש לנו להודות, להשגחתו ית' וית', שעשה במוחנו את הראי המלוטש הזה, לאפשר לנו לראות ולהשיג, כל דבר מחוץ אלינו. כי בזה, נתן בנו כח, להשכיל כל דבר, בדעת ובהשגה ברורה, למדוד כל דבר, מבפנים ומבחוץ וכדומה. ולולא זה, היתה נעדרת לנו מרבית השכלתנו."

במילים אחרות, אנחנו לא היינו משיגים את המצב האמיתי היחיד שקיים, לא היינו יכולים להתקרב אליו, להבין ולהרגיש אותו לעומק, אילו לא היינו עוברים דרך השבירה.

ולכן, המצב האמיתי בכוונה נשבר לחלקים וכולם הפוכים, מנוגדים לאחרים. מה שהיה מחובר, עכשיו מחולק, החלקים שקודם היו דומים, עכשיו עוינים, וכל זה בצורות כאלה שאנחנו אפילו לא מסוגלים לתאר לעצמנו.

ועכשיו אנחנו משתדלים לחבר אותם בעזרת מאמצינו, בהרכנת ראש, בהסכמה עם החברים. אני רוצה למלא את המרווחים ביניהם – העיקר שהם יתחברו בי, בזכות אהבתי ובזכות היחס הנכון. כך, על ידי הכנעה עצמית אני מגיע להבנה עמוקה מהי "מלכות דאינסוף", שהיא הנשמה האחת שלי.

עומק התפיסה מושג דווקא בזכות הגילוי של השבירה ושל השלמות ההפוכה לה. הפער ביניהם כל כך עצום, שדורש כלים מיוחדים. ולכן נאמר, שעלינו להגדיל את הכלים שלנו פי תר"ך – כלומר, להגיע בהם לעומק השווה לאין סוף. ובנוסף על כך במעבר בין שני המצבים, השלם והשבור, אנחנו מגלים אורות נרנח"י.

בדרך כלל אנחנו מרגישים את הכול בעולמנו מתוך דבר והיפוכו: מר-מתוק, חושך-אור, שנאה-אהבה וכן הלאה. זה שייך אפילו למוזיקה ולתפיסת הצבעים, כל דבר אנחנו משיגים מתוך ההפכיות בין הצורה המקולקלת למתוקנת. תמיד אחד לעומת השני.

ובכן, האין סוף גם קודם היה שלם, אבל מדובר על השגתנו: כאשר מרגישים משהו מתוך ההפכיות, אנחנו יכולים להרגיש רק אור קטן מאוד, "נפש דנפש". בעולמנו לא קיים שום חלקיק שאין בו שני קטבים, פלוס ומינוס. אפילו בתוך המטען השלילי של האלקטרון או המטען החיובי של הפוזיטרון מסתתרים ההפכים שאנחנו עוד נגלה. לאחר השבירה אין אף חלקיק בלי אנטיפוד (נקודה הפוכה), אף על פי שהוא מתגלה לנו רק מהיבט אחד, מצד אחד ולא אחר.

ולכן, בהתחלה הנברא היה קיים באין סוף, בחוסר הכרה, חוסר הבנה מוחלט. מכיוון שלא הייתה לו האפשרות להשוות, לא היה קיים מרחב בין שני הקטבים – מקום למחשבה ולתפיסה.

אחר כך האין סוף שבר את עצמו לחלקים בעולם ה"ניקודים", ועכשיו אנחנו יכולים להבין ולהרגיש את עומקו. זאת השגת המציאות שלקראתה אנחנו מתקדמים. אלה הם חיינו – הרמוניה, סימפוניה של מינוסים ופלוסים שאין כמותם – בהם ההשגה כולה, ההבנה כולה נמצאות בגילוי בין שני המצבים: שבור ושלם.

מתוך שיעור מס' 2 מכנס האיחוד בצפון, 20.09.2012

ידיעות קודמות בנושא:
איסוף החלקים של תפיסת המציאות
המציאות בלתי ניתנת לחלוקה
אתה ואני, ובנוסף גם כל העולם

לינק מקוצר למאמר: https://laitman.co.il/bsWL8

השאירו תגובה.

כתובת דוא"ל לא תוצגחובה למלא שדות מסומנים *

*

Pin It on Pinterest