קבלה, מדע ומשמעות החיים – הרב מיכאל לייטמן בלוג אישי
האדם מרגיש דחייה מחיבור עם האחרים, אף על פי שיש לו "נקודה שבלב", קשה לו מאוד לקבל את זה. אפילו שהוא שומע במשך שנים רבות שצריך להתחבר עם האחרים ולהיות בקבוצה, הוא חושב שזה דבר נוסף ולא התנאי העיקרי. הוא חושב שהמימוש של הגילוי הרוחני תלוי בו, ולא בלאחוז בדבקות החברים.
לוקח זמן רב עד שהוא מתחיל מתוך הייאוש שלו להבין, שאין לו שום כוח, ואת הכוח הוא יכול לקבל רק מהקבוצה. ואם כולם יתנו לו את הכוחות שלהם, אז יצטרפו הכוחות שלהם לכוח שלו ורק אז יהיה לו הכוח לגלות את המדרגה הרוחנית הראשונה, שנקראת "מעבר המחסום", שזה גילוי הבורא הראשוני, גילוי העולם העליון.
לכן, אנחנו צריכים לעשות כל מה שאפשר, כדי לעורר בנו יותר מהר את ההכרה הזאת. כל ההצלה, ההתקדמות, התיקון, הם רק בחיבור. צריך להשתדל לעשות זאת לפני שכל הצרות והבעיות מגיעות לעולם. ולא מפני שאנחנו רוצים בכך להינצל, אלא להשתדל לחשוב שאנחנו בזה רוצים להציל את העולם ולעשות בזה נחת רוח לבורא.
חוקי הסדנה:
לשחק בקבוצה, לתאר לעצמי את אותה המדרגה העליונה שאני חושב שכך היא קיימת. אני בונה אותה, כמו ילדים קטנים שבונים לעצמם ב"כאילו" עולם גדול, אמיתי ומשחקים בלהיות גדולים. כך גם אנחנו צריכים לשחק בלהיות מקובלים אמיתיים, וכך אנחנו באמת נגדל. מפני שבזה שאנחנו רוצים להיות גדולים, אנחנו מתחילים להבין איך אנחנו צריכים להתייחס לרב, לקבוצה, ללימוד ולכל המציאות. צריכים לתפוס ולספוג אותם, כדי להוציא מהם רק כוחות טובים ובדבקות עימם לעלות למעלה.
אנחנו מתאספים בסדנה בקבוצות. זה יכול להיות עשרה או עשרים חברים, לא חשוב כמה, העיקר להרגיש שאנחנו יחד. זאת אומרת, כל אחד מבטל את עצמו כלפי האחרים. לא חשוב מה הוא שומע מהאחרים, הוא מקבל אותם כגדולי הדור, ורוצה לזרום יחד איתם ולא רוצה לסתור אף אחד, אלא רק להוסיף למה שהוא שומע מהם.
שאלה 1:
ניצוץ אחד לא יכול להדליק את אור האהבה. אור האהבה זה נקרא אור ההשפעה, שבתכונה הזאת אנחנו מתחילים לגלות את הבורא. החברה שלנו נוסדה מאנשים מסוימים, שיש בכל אחד מהם ניצוץ של אהבת הזולת. אך הניצוץ הזה אינו יכול להדליק את אור האהבה שיאיר בכל אחד. לכן, הסכימו החברים שעל ידי התחברותם מכל הניצוצות ביחד, תיווצר שלהבת אחת גדולה. בשלהבת הזאת, לפי חוק השתוות הצורה, אפשר להרגיש את העולם הרוחני, את גילוי הבורא. לכן, המטרה שלנו היא לחבר את הניצוצות. בכל אחד יש ניצוץ, ואם הוא יתרשם מהניצוצות של החברים, יהיה לו כוח לפרוץ לגילוי העולם העליון.
בואו נדון כיצד אנחנו מחברים את הניצוצות הללו? מה זה הניצוץ שבכל אחד ואחד, מתי הוא נכבה, מתי הוא מתעורר? איך אנחנו עוזרים אחד לשני לעורר את הניצוץ, באילו פעולות: שליליות או חיוביות? בסופו של דבר, המאמצים שלנו צריכים לגרום לכך שבכל אחד יבער ניצוץ גדול, שהוא הסכום של כל הניצוצות שלנו, ואז בניצוץ הזה הוא מתחיל להיוולד רוחנית. זאת אומרת, לגלות את העולם העליון.
שאלה 2:
יוצא, שהרצון שבזכותו הוא משיג רוחניות, זה לא הרצון שלו. מכיוון שהרצון המקורי שלו, הנקודה הבסיסית, היא רק הנקודה שאליה הוא מחבר אחר כך את כל הרצונות והשתוקקויות הזרים של החברים שלו. דווקא בתוך הרצון הכללי הזה, שבו הוא ישיג רוחניות. וזה נקרא שהוא משיג רוחניות, אף על פי שזה יתרחש ברצונות של האנשים האחרים. נשאלת השאלה, איך זה?
אנחנו מקבלים את הגילוי הרוחני בכלי, ברצון שהוא לא שלנו מלכתחילה. יש לי רק ניצוץ, רצון לחבר אלי רצונות של אחרים. וכאשר אני מחבר יחד את הרצונות הזרים האלה על ידי היגיעה שלי, אז אני מקבל בתוכם את גילוי הרוחניות. רק היגיעה הייתה שלי, והרצונות היו שייכים לאחרים, ובכלי הזה אני מגלה רוחניות. מה כאן בעצם הגורם הקובע: היגיעה שלי שנתתי או הרצונות של החברים שחיברתי אותם יחד בתוכי, ובהם אני מגלה את העולם הרוחני?
שאלה 3:
הבורא נקרא "בוא וראה". אז במה אני רואה אותו, ברצונות של החברים שלי שחיברתי אותם? האם זה נקרא "בורא"?
מה מתגלה בי לפי "חוק השתוות הצורה", בזכות איזו תכונה שאני השגתי בחיבור הרצונות, הניצוצות של החברים? למה זה נקרא בורא? (איך להסביר את זה בהתאם למה שאנחנו לומדים ב"תלמוד עשר הספירות"?) את התשובה צריך לחפש מתוך החיבור.
שאלה 4:
לפי מידת היגיעה, כל אחד מאיתנו מחבר אליו ניצוצות שנמצאים בחברים. לכן אנחנו התחברנו לקבוצה של אנשים שיש להם מלכתחילה ניצוצות, שיש בהם נטייה לגלות את הבורא, ומוכנים למען זה לוותר על עצמם ולהתחבר לאחרים. כל אחד במידת הביטול שלו מחבר אליו ניצוצות מהחברים. ואז הניצוצות האלו, כשהם מתחברים ל"אדם", הם בעצם בונים את רשת הקשר של תכונת ההשפעה. והתכונה שלה, כשהיא מתגלה, זה "אור חסדים" או אפילו "אור חכמה" שמתגלה ב"אור חסדים", שזה בעצם האור של ההשפעה והאהבה, הבורא. כך בתוך הרצון מורגש בנברא המושג שנקרא "בורא".
האדם, שמתקדם לאט לאט מרכיב את כל המערכת הזאת, בכל הדרך שלו הוא נמצא בדבקות המתגברת עם הבורא.
איך אנחנו יכולים לעזור לעצמנו ולאחרים להבין יותר מהר, שרוחניות זו תוצאה מהחיבור, שאנחנו מגלים את הכוח העליון רק בתוך החיבור, ושהמושג "אהבה" זה לגמרי הפוך ממה שאנחנו רגילים בעולם הזה.
בעולם הזה "אהבה" נקרא, שאני ממלא את עצמי במה שאני אוהב. ואהבה רוחנית זה ההיפך. כמו שכותב רב"ש במאמר "מה לדרוש מאסיפת חברים": "התשובה היא, שעניין אהבת חברים, שבנויה על בסיס של אהבת הזולת, שע"י זה יכולים להגיע לאהבת ה', הוא עניין הפוך ממה שמקובל באהבת חברים." היא הפוכה ממה שמקובל בעולמנו. אהבת הזולת, היא לא שהחברים יאהבו אותי, אלא שאני צריך לאהוב את החברים.
איך אנחנו עוזרים לאנשים החדשים שמגיעים אלינו, שלא יעברו דרך כל כך ארוכה כמונו בחיפוש ההגדרות הנכונות לרוחניות, אלא יקבלו אותן כמה שיותר מהר ויצטרפו אלינו כשווים? איך אנחנו יכולים להסביר לעצמנו ולחדשים מה זה המושגים "חיבור", "אהבה", "ערבות"?
שאלה 5:
כותב רב"ש במאמר "לפי מה שמבואר בעניין ואהבת לרעך": "על ידי זה שמתאספים כמה אנשים, שהם בדעה אחת, שצריכים להגיע לאהבת הזולת, וכשיש התבטלות כל אחד לשני, אז כל אחד נכלל מכולם. ועל ידי זה מצטבר אצל כל יחיד כוח גדול, לפי גודלה של החברה. ואז יש בכוחו להוציא לפועל את אהבת הזולת במעשה."
איך אנחנו יכולים לבדוק האם אנחנו נכללים מהאחרים? כנראה לפי הכוח שיש לנו לממש את ההתכללות הזאת. מה זה נקרא בדיוק "להוציא לפועל את אהבת הזולת במעשה"?
מהם השלבים שאנחנו עוברים עד שאנחנו מתחילים לעבוד בפועל עם מה שרכשנו מהחברים על ידי המאמצים שלנו? איפה אנחנו תקועים ואיך אנחנו מזרזים את הזמן? איך אנחנו מגיעים כמה שיותר מהר לביצוע, לחיבור, ומהחיבור הזה יתפשט כוח החיבור בכל העולם שכל כך זקוק לזה?
שאלה 6:
מה המקום של הערבות בכל השלבים האלו, ובכמה אנחנו זקוקים לה? מדוע הערבות זה התנאי לתחילת התיקון, כמו שמדובר ב"מתן תורה"? איפה אנחנו זקוקים לה במיוחד?
שאלה 7:
ערבות נקראת "ערבות הדדית", מפני שכמה שאני דואג לחזק את החברים, להציג בפניהם חשיבות וגדלות המטרה, את חשיבות הקבוצה, האמצעים להשגת הרוחניות, במידה הזאת אני בעצמי מתפעל מהם. ורק בצורה כזאת אני יכול דרכם לדאוג לעצמי כך שגם לי יהיו כלים של השפעה ואהבת חברים. לכן זה נקרא "ערבות הדדית". ולא יכול להיות באף אחד יותר ממה שהוא משקיע ובכמה שהוא מעורר את האחרים.
ולא חשוב לו בכמה החברים שלו הם גדולים או קטנים, אלא חשוב כמה שהוא מעורר אותם. יש לנו דוגמה של רבי יוסי בן קיסמא ותלמידיו.
שאלה 8:
"לראות מעלת חברו ולא חסרונו".
כותב הרב"ש ב"סדר ישיבת חברה א": "אם יש לאדם אהבת חברים, חוק של אהבה שרוצים לראות דווקא את מעלת חברו ולא חסרונו, לכן אם רואה איזה חיסרון אצל חברו, סימן הוא שהחיסרון לא אצל חברו אלא החיסרון אצלו, שהוא פגם באהבת חברים, ולכן רואה חסרונו של חברו. לכן צריך עכשיו לראות לא שחברו יתקן את עצמו, אלא שהוא בעצמו צריך תיקון."
איך אנחנו נחזיק את העיקרון הזה בתוכנו, שכל הזמן נראה את העולם בצורה כזאת? שתמיד נראה בעולם, ובְּמה שאנחנו רואים בקבוצה, בחברים, את הפגמים שלנו, למרות שהאגו שלנו מסתיר את זה מאיתנו תמיד. איך לראות את התמונה האמיתית?
אם אני רואה פגם במשהו, אז אני צריך להיזכר ש"אין עוד מלבדו", זה סימן שהפגם בי. איך אני כל הזמן מחזיק את עצמי בראייה הנכונה הזאת?
שאלה 9:
אני רואה באיזו עבודה קשה אתם משיגים את התשובות, איך כולם לחוצים ולא מוצאים מילים. אני יודע שזו עבודה קשה מאוד. אבל, מצד שני, כתוב, הדרך לבורא היא דרך קלה, דרך קצרה ופשוטה. איך אנחנו הופכים את החיים הקשים שלנו לחיים יפים, טובים, שמחים וקלים, כדי שנגלה בקלות ובפשטות את כל הרוחניות?!
מה בעצם חסר לנו בשביל זה? מכיוון ש"אין עוד מלבדו", ואנחנו נמצאים בעולמו של הכוח העליון, שאוהב אותנו ומחכה לחבק אותנו. איך אנחנו משתחררים ומקבלים הכול בקלות (כמו שאומרים: "Take it easy").
השאלה היא, איך אנחנו יכולים בשנייה אחת להחליף את היחס שלנו לחיים ולמטרה, כך שנתייחס להכול בצורה קלה, חיובית, נעימה, במקום להיות באיזה בור שחור ולהשקיע יגיעה רבה עם הכבדות ופרצוף טרגי. מה ההבדל בין זה לזה? איך בסיבוב הכי קטן אנחנו עוברים למצב הנאור?
שאלה 10:
מתוך מאמר של הרב"ש "מה לדרוש מאסיפת חברים": "שכל אחד צריך להשתדל להביא להחברה רוח חיים, ומלוא תקוות, ולהכניס מרץ בהחברה, שכל אחד מהחברה, תהיה לו יכולת לומר לעצמו, עכשיו אני מתחיל דף חדש בעבודה. כלומר, שמטרם שבא להחברה, הוא היה מאוכזב מענין התקדמות בעבודת ה'. מה שאין כן עכשיו החברה הכניסו בו רוח חיים מלא תקוה, שהשיג ע"י החברה בטחון וכח התגברות, כי מרגיש עכשיו, שיש בידו להגיע לשלימות. וכל מה שהיה חושב, שעומד לנגדו הר גבוה, וחשב שאין בידו לכבוש אותו, אלא באמת הם הפרעות חזקות, הוא מרגיש עכשיו, שהם ממש אין ואפס. והכל קבל מכח החברה, מטעם שכל אחד ואחד השתדל להכניס מצב של עידוד וקיום אויר חדש בהחברה."
כך אנחנו מגיעים לחיבור הדדי, להתפעלות מחברים, בזכות זה שתמיד מחזיקים את עצמנו במודעות "אין עוד מלבדו". איך אנחנו מגיעים מזה לזה, איך מגיעים להשתדלות לחזק כל אחד את השני ב"אין עוד מלבדו", ולא עוזבים את ההרגשה הזאת לרגע.
במילים אחרות, מה הקשר בין הכלי שאנחנו יוצרים עכשיו ומשתדלים על ידי המאמצים להתכלל עם כולם באהבה הדדית, בערבות הדדית, בחיבור, לבין זה שמגלים "אין עוד מלבדו"?
איך אנחנו, בזכות המאמצים שלנו להחזיק כל הזמן בהרגשה של "אין עוד מלבדו", מגיעים לקשר בינינו? האם זה יותר קל מאשר לגלות בתוך הקשר בינינו, ש"אין עוד מלבדו"?
