דף הבית / קבלה לעם / התפתחות רוחנית / סבל כמנוף לעלייה

סבל כמנוף לעלייה

שאלה: מדוע הבורא ביסס את כל החיים שלנו על ייסורים? הרי נאמר, שרק הגיבורים שמידת סבלנותם עמדה להם, כלומר אלה שיחזיקו מעמד, יגלו בסופו של דבר את הבורא? יוצא, שגם לאחר שהאדם בא ללמוד הוא שוב סובל?

תשובתי: בחיים הרגילים האדם לא סובל פחות, מזה שהוא חייב לעבוד. כל בוקר אני רואה איך השכן שלי, שהוא לא אדם עני, בעל מקצוע טוב, כבר בשש בבוקר מסיע את בנו הקטן לגן הילדים והולך לעבודה. ואחר כך הוא חוזר מאוחר מאוד בערב, ויוצא, שהוא מעביר את כל יומו מחוץ לבית. כמה זמן נשאר לו לחיים, הרי הוא חייב לישון, לאכול ולהתקלח כמה שעות? האם חיים כאלה הם לא ייסורים.

אבל מאחר ובחברה חיים מסוג זה נחשבים לנורמה, אז הוא לא מרגיש ייסורים ואפילו מתגאה בכך שמרגיש את עצמו מצליח. הוא משלם כל כך קשה עבור החיים האלה, אבל מה בסך הכול הוא השיג בהם: כל החיים הוא עבד כדי לסבול פחות, הוליד צאצאים, שגם הם ינהלו אורח חיים זהה, אם לא יותר גרוע. אז מה המשמעות של חיים כאלה?

והאדם שהתחיל ללמוד חכמת הקבלה, לא סובל. הוא יודע שהוא מתקן את הנשמה שלו. בחיים הרגילים הוא עבד למען איזה בעל בית, מבלי לדעת אפילו למה. הוא חי מפני שפחד למות, ולכן שילם בסבל כדי לשמור על החיים שלו. על ידי לימוד חכמת הקבלה, האדם לא משלם בסבל, הוא מרגיש סבל בזמן תיקון הנשמה שלו. הכאב הזה, זו הרגשת המחלה בתוך נשמתו, שמראה לו היכן בדיוק צריך לתקנה. ולכן, הסבל הזה הוא מועיל, מפני שמגלים את המקום של הקלקול.

אני צריך לשמוח בכאב הזה, כמו שבעל הסולם אמר: "שמח אני ברשעים שמתגלים", כי עכשיו, סוף סוף ידוע לי היכן נדרש התיקון. אנשים משלמים הרבה כסף כדי לקבל אבחנה נכונה למחלתם: הולכים למומחים מיוחדים, לסריקה במִכשור מיוחד. כי העיקר, זה לגלות ממה אני סובל. ולעיתים, כאשר אינך מרגיש כאב, זה עוד יותר גרוע.

ואילו כאן מגלים לי את הסיבה לייסורים שלי! ברפואה נחשב, שאבחון נכון זה 90% מההצלחה. ואילו במקרה שלנו, זה 100% הצלחה, כי אם אני יודע בדיוק מהו הרע שלי, אז אני מייד מוצא את התרופה.

בעולם שלנו לאחר האבחון, עוד לא ידוע האם תימצא התרופה המתאימה. אבל בעולם הרוחני, האבחון נותן מייד ערובה לריפוי, אותו הנחש שמתגלה הוא הופך לתרופה. "מלאך המוות" הופך להיות "מלאך קדוש".

באותו הרגע שאנחנו מגלים את הסבל, ישר בתוכו אנחנו צריכים למצוא את התרופה שנמצאת בפנים. כמו שנאמר: "בראתי יצר הרע, בראתי תורה תבלין, כי המאור שבה מחזירו למוטב". אותו האור שמגלה את הנחש, הופך אותו ל"מלאך הקדוש".

לכן אצלנו הסבל משמש כסימן למחלה. אנחנו רוצים שהסבל יתגלה, כי הוא מהווה מנוף לעלייה, קפיצה לדרגה הרוחנית.

מתוך שיעור על מאמרו של רב"ש, 06.06.2013

ידיעות קודמות בנושא:
ייסורים שאין בהם צורך
האשמה היא עלינו
הרמזורים של נשמתי

לינק מקוצר למאמר: https://laitman.co.il/EOwXr

השאירו תגובה.

כתובת דוא"ל לא תוצגחובה למלא שדות מסומנים *

*

Pin It on Pinterest