דף הבית / קבלה לעם / התפתחות רוחנית / נשימת החיים הראשונה

נשימת החיים הראשונה

מתוך מאמרו של בעל הסולם "סוד העיבור לידה", כותרת ז', "התנועה כסימן לחיים": "מבחינת החיים הרוחניים, מחולקים הבריות לשניים, דצ"ח – ומדבר. דצ"ח: הוא בחינת מתים גמורים. מדבר: הוא בחינת חי.

החיים הם כח התנועה. ונודע, שתחילת החיים נעשה על ידי שתי פעולות מנוגדות בתכלית."

בדרגות דומם, צומח וחי, לא מתרחשות פעולות כאלה, וגם לא בקרב בני האדם שנמצאים בדרגות ההתפתחות דומם, צומח וחי, אלא רק למי שכבר הגיע לדרגת ה"אדם" שבאדם.

"כי גם המדבר, כאשר נולד הוא בבחינת מת, עד שמעוררים אותו על ידי דחיפות."

זה מה שאנחנו מרגישים בדרך שלנו. בוודאי שלא מדובר על לידת הגוף הפיזי, אלא על פעולות רוחניות. אפילו כאשר נולד "אדם", כלומר מתחילה להתפתח במישהו מאיתנו תכונה ש"דומה" לבורא, בהתחלה הוא בבחינת "מת" שאינו מסוגל לבצע פעולות משלו. וכך הוא נשאר, עד שמעוררים אותו על ידי דחיפות ולחץ.

"כי הכלים שלו מוכנים לקבל חיים ותנועה עוד בבטן אמו", כלומר, עוד בהתכללותו בתוך העליון (המדרגה העליונה), עוד לפני שקיבל עצמאות והרגשה עצמית.

"ובביאתו לאויר העולם פועל על בשרו אויר העולם בקרירות שאינו רגיל בו, ואז נגרם לעורר ההתכווצות."

והקרירות הזאת מאלצת אותו להתכווץ, לעצור. אנחנו אף פעם לא מוכנים לקרירות כזאת שמגיעה מהמצב הבא ולכן אנחנו מתכווצים. כלומר, על האדם להרגיש עד כמה השכל והרגש שלו אינם פועלים באותו תחום כמו קודם, אלא הם התכווצו והצטמצמו. הוא ממש חלש ואינו מסוגל לעשות כלום, אין לו כוח, לא מוח ולא עוצמה פנימית, הוא אינו מסוגל לבצע, להבין או להרגיש שום דבר. זאת אומרת, שהוא הגיע להתכווצות, לנשיפה הראשונה.

"ואחרי ההתכווצות הראשונה, מוכרח להתפשט שוב לשיעורו הקודם." האדם אינו יודע האם זה השיעור הקודם או לא. קשה לו למדוד את הגבולות ואת העומק, כי הכול מתרחש כבר בתוך ה"כלים" החדשים. מאותו הרגע שהוא התכווץ ועד שחזר למלא את אותו החלל באותה ההבנה ובאותה ההרגשה שהייתה לו קודם, כי נוצרו בו "כלים" חדשים.

"וב' הדברים ההתכווצות וההתפשטות המה הפסיעה הראשונה המקבלת לו חיים. אמנם לפעמים מחמת חולשת הלידה, הרי העובר נחלש, ולא יתעורר בו ההתכווצות. כי מקרה קבלת קרירות אויר העולם חלש הוא מלפעול עליו ההתכווצות, ועל כן נולד מת." זה דומה לתלמיד שהרגיש לחץ לא נעים ולא הצליח לעמוד בלחץ הזה ולקבל אותו. ואז הוא יוצא מתוך המצב הזה "מת" ברוחניות ונשאר ממנו רק גוף פיזי חי. "כלומר, שלא היה לו עוד המקום והסיבה שהחיים יתלבשו בו, שמקורו מתחיל מכח ההתכווצות." הוא לא יכול היה להתרחב למקום הקודם מתוך ההתכווצות.

במידה שהאדם מסוגל להתכווץ, להבין ולהרגיש את המצב הזה, לקבלו בהודיה, כך הוא גם יכול לחזור להתרחב. והוא לא מתרחב כדי להשתלט על מצבו, לקבל הערכה עצמית ולהיפתר מהפחד, אלא כדי לפנות מקום לבורא שהוא יכול למלא אותו.

על ידי ההתכווצות וההתרחבות מתרחשים כל השינויים במדרגות הרוחניות, בכל צעד. האדם כל הזמן עובר פעימות כאלה, והשאלה היא רק כיצד הוא משתמש בהן, כיצד הוא מתייחס אליהן?

"והנה הסימן של הבריה שמוכשרת לאור החיים הוא, אשר יש בה כח לפחות לעשות התכווצות משום איזה סיבה, אשר אז בא אור החיים ועושה התפשטות, ונעשה תנועה ראשונה של חיים." מגיע האור המחזיר למוטב, וההתפשטות הזאת בחזרה למקום הקודם נותנת לו את תכונת ההשפעה הראשונה.

לכן, הוא כבר לא מפסיק לזוז ונעשה חי.

"ולכן לא תפסק עוד התנועה הימנו, ונעשה חי מתנועע.

ותנועה ראשונה זו נקראת נשמה, דהיינו, רוח חיים שנושם באפו, כמ"ש: "ויפח באפיו נשמת חיים"."

בלתי אפשרי לעלות למדרגת ה"חיים", למדרגת ההשפעה אם אנחנו לא מסוגלים להוליד בתוכנו את ההבחנות של בני האדם, כלומר, להיות מוכנים לסבול את ההתכווצות ואחר כך להגיע להתרחבות. אם האדם מסוגל לסבול את הקרירות הזאת, אז הוא יתקדם. כפי שנאמר: "כי ישרים דרכי ה' וצדיקים ילכו בם ורשעים יכשלו בם".

מתוך שיעור על פי מאמרו של בעל הסולם "סוד העיבור – לידה", 10.09.2013

ידיעות קודמות בנושא:
הנשימה הראשונה
פעימת החיים
המלאך שהפך לאדם

לינק מקוצר למאמר: https://laitman.co.il/o6xZ3

השאירו תגובה.

כתובת דוא"ל לא תוצגחובה למלא שדות מסומנים *

*

Pin It on Pinterest