קבלה, מדע ומשמעות החיים – הרב מיכאל לייטמן בלוג אישי
תחילה עולם אין סוף היה מלא במלואו על ידי תענוג. אך אחר כך בתענוג האין סופי הזה מתגלה הרגשת הנותן, בושה אין סופית ושני הניגודים האלה מבטלים זה את זה! אז מה לעשות?
מסתבר שהבושה חזקה יותר מהתענוג, ולכן מתרחש הצמצום. כאן פועל החוק הפשוט של הטבע: "תענוג פחות ייסורים שווה…?". מהתוצאה תלויה התגובה, הפעולה. אם התענוג היה מכריע לטובתו אפילו בגרם אחד, הנברא היה נשאר עם התענוג והיה חושב עצמו כמלא. ואם אני רוצה לתקן את הבושה הזאת, אז אצטרך לעבוד עם הרצון והתענוג, הרי חוץ משני הכוחות האלה אין לי יותר שום דבר!
אני עובד על הבושה, כדי להתעלות מעליה, אך לשם כך אני צריך לקבל תענוג… כלומר הבהמה שלי עובדת ומרכיבה אותי על עצמה, את האדם, בכך שמעלה בסולם כלפי מעלה. אני חייב לקבל אור, מילוי! האור ממלא את הרצון וזוהי מדרגה בהמית. רק כוונה מעליו, מסך אנטי-אגואיסטי, זו מדרגת האדם.
כלומר אני מנצל את הבהמה שלי, את הטבע שלי, בכל המדרגות: דומם, צומח, חי. לכן אנחנו עובדים תמיד מבלי להתנתק מהטבע, עם הרצון ליהנות ועם הצורות שמתלבשות בו. במה אני יכול להביע את היחס שלי לבורא, את הרצון שלי להידמות אליו, להפוך להיות אדם? – רק בזה שאקבל את האור שלו!
מתוך שיעור על מאמרו של בעל הסולם "הקדמה לספר פנים מאירות ומסבירות", 29.08.2010
ראה מאמרים קודמים בנושא:
הבושה היא תכונה מועילה
בושה החזקה ממוות
בושה זו מדרגה רוחנית
