נפש, רוח, נשמה

לתכונות רוחניות נותנים שמות שונים: "נפש", "רוח", "נשמה". כי אנחנו מתחילים להצטרף לעולם הרוחני על ידי שמקבלים "דרגת רוח".

"נפש", זו בינתיים דרגת דומם דקדושה, כאשר האדם אינו יכול לזוז בעצמו. הוא מגיע לשיעור וחושב שהכול בסדר, שלא נדרש יותר שום דבר: היום הכול כמו אתמול, ומחר יהיה כמו היום. הוא לא מתפוצץ ולא מצטער מזה שנשאר באותו המצב, אלא שמח שעבר עוד יום והכול בסדר. הוא מסכים עם השגרה היום יומית.

אבל גם זה כבר הישג, אם אדם נמצא בקבוצה ומשתדל לא להוות הפרעה להתקדמות שלה, מוכן להצטרף לכולם ולתמוך בה. הוא תומך במה שהאחרים עושים, אך לא מגלה יוזמה מיוחדת, אין בו את "דרגת הרוח", לא צומח בו כוח חדש מיוחד, ולכן הוא נקרא נפש דקדושה.

בכל זאת הוא מגיע לשיעורים, הוא לומד. הלוואי שכל העולם יהיה כזה "נפש דקדושה". אבל בכל זאת, הרוחניות נקראת "רוחניות" בגלל "דרגת הרוח". רוח, זה אומר, שלאדם כבר יש מה להוסיף מעצמו. הוא לא מסכים להישאר דומם. אם הוא רואה, ששום דבר לא השתנה בכלל מאתמול וגם לא מהיום למחר, אז בשבילו זה שווה למוות.

זה לא סתם מצב דומם חסר רגש, אלא הרגשת מוות, כלומר המצב הגרוע ביותר. ולכן הוא שואל את עצמו, מה הוא יכול להוסיף? ובינתיים מה שהוא יכול להוסיף זה רק את הפעולות שלו. בעל הסולם כותב במאמר "החרות", שלאדם אין אמצעי אחר לשנות את מצבו, אלא בבחירה בסביבה נכונה.

הבוחר בהשפעת הסביבה היותר חזקה עליו, ראוי לשבח. דווקא על ידי זה הוא יוכל להתקדם, ולא בזכות מעשים טובים. הוא לא מסוגל לעשות שום מעשים טובים, אנחנו לא בעלי מעשים. אבל הודות לכך, שהוא בחר לעצמו סביבה טובה, שיכולה להשפיע עליו בצורה יותר חזקה, הוא הופך להיות טוב יותר, יותר בתנועה.

כדי להתחיל לעשות תנועה עצמית ולהפוך מ"דומם" ל"צומח", מ"דרגת נפש" ל"דרגת רוח" ולהפוך להיות אדם רוחני, אני חייב כל פעם לעורר את הסובבים, לחפש ולבחור סביבה יותר ויותר חזקה, שתשפיע עליי יותר חזק ולהפוך אותי ליותר רוחני.

על ידי כאלה פעולות, אני כל הזמן מוסיף מעצמי לקבוצה, והיא כל הזמן משפיעה עליי ואני כל פעם משתוקק יותר ויותר לרוחניות, להשפעה. יוצא, שאני מוסיף להשפעה ובסופו של דבר משיג את הדרגה הבאה שכבר נקראת "נשמה".

אני פועל כלפי כל האחרים ונופל תחת השפעתם דרך הקבוצה שמשפיעה עליי. כך בעזרתה, אני כל הזמן משפיע על עצמי ומעלה את עצמי. הסביבה משמשת לי כמנוף לעלייה, שמעלה אותי יותר ויותר למעלה.

אני עולה דרך הסביבה ובעצמי רוצה להתחיל לעורר אותה, להתקשר איתה בצורה הכי מועילה ומעשית. אני רוצה להכפיל את האחיזה שלי ברוחניות, כדי לא להעמיד את עצמי בצורה פאסיבית תחת השפעתה ולחכות מתי היא כבר תשנה אותי, אלא להשפיע בעצמי על הסביבה, לעשות אותה חזקה יותר, כדי שתשפיע עליי חזק יותר. ואז אנחנו מתחברים עם הסביבה ומעלים זה את זה לעולם הרוחני. זה אומר, שאני משיג "דרגת נשמה".

כאן העיקר, זה לא להירגע, ש"כל יום יהיו בעיניך כחדשים". כל הזמן חייבת להיות התחדשות, כל רגע. ואם לא, אז אתה מייד תיפול למצב של מיתה. ולא כל כך פשוט לעלות ממצב של מיתה. לא ניתן לעשות את זה בקפיצה אחת על מנת לחזור למצב הקודם. לאותו המצב בכלל אי אפשר לחזור. חייבים לעשות תיקון: לידה חדשה וגדילה חדשה, הכול מחדש.

אבל אם אדם לא מרגיש שהוא חייב לקום מחדש, זה אומר, שהוא אפילו לא מרגיש את המוות שלו, אלא בכלל איבד את ההכרה.

מתוך שיעור על מאמרו של הרב"ש, 28.12.2012

 

 

לינק מקוצר למאמר: https://laitman.co.il/s4c92

השאירו תגובה.

כתובת דוא"ל לא תוצגחובה למלא שדות מסומנים *

*

Pin It on Pinterest