נפקח את העיניים, נרכין את הראש

אם אני קיבלתי את הקבוצה כסביבה להתקדמות שלי, אז את כל הדרך שלי אני חייב עכשיו לתאם עימה. אני מתחיל לראות בקבוצה את התגלות הבורא: דווקא הוא מייצג לי את מה שאני רואה בחברים. אין לי אפשרות להעריך אותם בצורה אובייקטיבית, ולכן מעתה אני נוהג לפי העיקרון: "כל הפוסל במומו פוסל". אין זה אומר שאני סוגר את העיניים, פשוט עכשיו היחסים ההדדיים שלנו קיימים בשני מישורים.

מצד אחד, אני מקבל את החברים בלמעלה מהדעת, כקבוצה אמיתית, שלמה, הטובה ביותר. אני רואה אותם כגדולים, ואת עצמי כמצטרף ונדבק לסביבה שלהם. מהצד השני, אני תופס אותם בהתאם להיגיון שלי ורואה שעל כולנו עוד להשתנות לצד הטוב, כדי לעזור לקבוצה. שני הצדדים של הגישה שלי נבנים על בסיס ריאלי: או שאני רואה את עצמי כמקולקל או את כולנו יחד.

אני מבין, שההסתכלות שלי תלויה במצב הפנימי, ולכן אני עובד בשתי הרמות: פעם מרכין את ראשי בפני גדלות החברים, ופעם מתקדם בשווה איתם בהשתוקקות לייחוד ולעלייה משותפת. יחד עם זה אני יודע שאני אף פעם לא רואה את התמונה האמיתית, מאחר ועד לגמר התיקון הסופי הכול יחסי, ואין לי קריטריונים מוצקים.

מתוך שיעור על מאמרו של הרב"ש, 24.10.2010

ידיעות קודמות בנושא:
בצרור אחד
בדילוג מעל עצמי, אני עולה