מתכוננים לביאתו של אורח מיוחל

אנחנו עדיין רק מנסים לברר את כל המרכיבים של המושג "ערבות". הערב של הערבות הזאת, הוא הבורא, הכוח העליון. והכוח הזה חייב להתגלות בכל פעולה: בתחילתה, לאורך הפעולה ובסיומה. הבורא הוא מאוד "קנאי", ואם אנחנו שוכחים אותו, הוא מייד זורק אותנו ואנחנו מייד נופלים. כי כל ההתקדמות שלנו מתרחשת הודות לו.

אז במה ההבדל, כי הבורא הרי מחזיק את כל הטבע, את כל הדרגות של דומם, צומח וחי? אבל שם אנחנו לא חייבים להשתתף ביחסים שלנו איתו באופן הכרתי. ואילו בדרגת ההתפתחות שלנו להיות אדם אנחנו חייבים להיות כל הזמן מכוונים לבורא. אחרת איזה אדם הוא זה, שלא רוצה להידמות לבורא?

לכן אנחנו צריכים לדאוג למרכיב החסר בהתקדמות שלנו: הבורא! אפילו שזה לא מצליח מייד, ובהתחלה תהיה הרגשה שחסר לנו משהו כדי לשמור על האיחוד שלנו. כי אנחנו תמיד מתחילים מגילוי השבירה. אבל הבורא חייב להיות גם בהתחלה וגם בסוף של כל פעולה ובכל רגע ורגע שלה.

הוא חייב לחבר אותנו ככוח הערבות, ככוח המתקן, כדוגמה שאותה אנחנו רוצים לראות לפנינו כאיזה קנה מידה. אני רואה אותו בכל החברים ובתוך "כדור הפטל", נקודת החיבור שלנו. אני מבין שזה הוא מממש את החיבור והאיחוד שלנו. בכל מקום אני רואה רק אותו, אותו, אותו.

כי בסך הכול, בשביל מה אנחנו עובדים עם כל החברים? – אנחנו עובדים יחד כדי לגלות בינינו את הבורא! הוא, זה העיקר, אורח הכבוד הרצוי, שלו אנחנו מצפים בכך שאנו מתכוננים לביאתו! אנחנו מכינים כזה קשר בינינו, כזאת ציפייה ותקוות, שהוא יבוא!

מתוך שיעור בנושא הכנה לכנס, 02.01.2014

ידיעות קודמות בנושא:
מידת האחריות אחד כלפי השני
החוליה הקובעת בשרשרת
קבוצה של הקומנדו הרוחני