קבלה, מדע ומשמעות החיים – הרב מיכאל לייטמן בלוג אישי
בהמשך לפוסט חסד ודין, השפעה וקבלה, חלב ובשר
שאלתה של אור: שימוש בשני הכוחות ביחד, נתינה וקבלה, אינו אפשרי. ואם מטרת הבריאה היא שנהייה רק משפיעים, ואם חלב מסמן רק השפעה, מדוע זה לא נכון להגיד שכולנו נהיה צמחונים בסוף?
תשובה: אחרי רכישת הכוונה "למען הזולת, למען הבורא" אנחנו משתמשים בכל ה"רצונות לקבל" שלנו, ומקבלים "על מנת להשפיע". צורכים את כל מה שסובב אותנו עם הכוונה "להשפיע" – שזה שווה לנתינה.
שמעתי לא. כל שרוח הבריות נוח הימנו
"כל שרוח הבריות נוח הימנו". והקשה, הלא מצאנו אצל הגדולים המפורסמים ביותר, שהיו להם מחלוקת. אם כן "אין רוח הבריות נוח הימנו". ותירץ, שלא אמרו "כל שהבריות", אלא "רוח הבריות". שהכונה, שרק הגופות הם במחלוקות.
זאת אומרת, שכל אחד משמש עם הרצון לקבל. מה שאם כן "הרוח של הבריות" הוא כבר רוחניות. ו"נוח הימנו", שהצדיק ממשיך השפע, הוא ממשיך עבור כל הדור. ורק שעדיין לא הלבישו את הרוח שלהם, עוד לא יכולים להשיג ולהרגיש את השפע, שהצדיק המשיך.
שמעתי כט. כשבאים הרהורים לאדם
שמעתי תש"ג
"ה' צלך". אם האדם מהרהר גם הבורא ית' מהרהר בו, וכשהבורא ית' מהרהר נקרא זה הר ה'. וזה סוד "מי יעלה בהר ה' ומי יקום במקום קודשו, נקי כפים", שזה סוד "וידי משה כבדים", "ובר לבב" שזה סוד ליבא.
נד. מטרת העבודה
מה ששמעתי ט"ז שבט תש"א
זהו ידוע שעיקר העבדות הוא להשפיע נחת רוח ליוצרו, אבל צריך לדעת מהו הפירוש של להשפיע היות שדבר זה מורגל בפי כל, וידוע שההרגל מפיג את הטעם. לכן צריכים לבאר היטב, מה ענינו של מלת להשפיע. והענין הוא, שברצון להשפיע של התחתון, נכלל גם כן הרצון לקבל (אלא שהרצון לקבל יכולים לשמש עמו עם תיקונים). כי לולי זה אין קשר בין הנותן להמקבל, שאין זה מן הנמנע שאחד יתן, והשני לא נותן שום דבר בחזרה שיהיה מציאות של שותפות. שרק בזמן ששניהם מגלים אהבה זה לזה, אז יש קשר וידידות בין שניהם. אבל אם אחד מגלה אהבה, והשני לא מראה שום תגובה, אין לאהבה כזאת שום מציאות וזכות קיום.
וחז"ל דרשו על הפסוק "ולאמר לציון עמי אתה" (ישעיה נ"א) אל תקרו עַמי אלא עִמי אתה, למהוי שותפא עמי (בראשית זהר דף ה'), היינו שהנבראים הם בשותפות עם הבורא. נמצא לפי זה, בזמן שהתחתון רוצה להשפיע להבורא, אז גם התחתון צריך לקבל מהבורא, אז נקרא שותפות שהתחתון נותן וגם העליון נותן.
אבל הרצון לקבל צריך להיות להשתוקק להדבק בו יתברך, ולקבל שיפעו וחיותו וטובו, וזה היתה מטרת הבריאה שהוא להטיב לנבראיו. אמנם ע"י השבירה שהיתה בעולם הנקודים, נפלה הרצון לקבל לרשותו של הקליפות, שעל ידי זה נעשה בהכלי ב' בחינות: א', שנעשה בה יחס לתענוגים של פירוד, שהעבודה לצאת מרשות הקליפה זו, נקרא עבודת הטהרה. ובחינה הב' שנעשה ע"י השבירה הוא להתרחק מתענוגים רוחניים, היינו שהאדם מתרחק מרוחניות שאין לו שום תשוקה לרוחניות. והתיקון לזה הוא נקרא קדושה, שסדר העבודה הוא להשתוקק לרוממתו יתברך, אז הבורא ית' מאיר לו בהכלים האלו. אבל צריכים לדעת, שבשיעור שיש לו כלים דבחינת טהרה שנקרא בחינת "שנאו רע", כן באותו שיעור הוא יכול לעבוד בבחינת הקדושה, כמו שכתוב "אוהבי ה' שנאו רע",
היוצא מזה שיש ב' בחינות, א' טהרה, ב' קדושה. שקדושה נקרא הכלי, שהוא ההכנה לקבל את טובו ית' מבחינת להטיב לנבראיו, אבל הכלי הזו מתיחסים להתחתון. היינו שזהו בידו לתקן, דהיינו שבידו להשתוקק אל הטוב, שזהו שמרבה לעסוק ברוממותו ית', ובשפלות עצמו. מה שאם כן השפע שצריך להתגלות בהכלי דקדושה, הוא בידי הבורא ית', שהוא המשפיע את השפע להתחתון. ואין בידי התחתון לעזור לזה כלום, וזה נקרא "הנסתרות לה' אלוקינו".
וכיון שמחשבת הבריאה הנקראת להטיב לנבראיו, מתחלת מאין סוף ברוך הוא לכן אנו מתפללים לאין סוף ברוך הוא, היינו להקשר שיש להבורא עם הנבראים. וזה פירוש מה שכתוב בכתבי האר"י ז"ל, שצריכים להתפלל לאין סוף, כי לעצמותו ית' אין שום קשר עם הנבראים. כי תחילת הקשר מתחיל באין סוף ששם נמצא בחינת "שמו", שהוא שורש הבריאה. וזה סוד מה שכתוב בירושלמי, שהמתפלל, יתפלל בשם. היינו כנ"ל, ששם יש בחינת שמו. ובחינת שמו ואין סוף, נקרא בלשון אגדה "מגדול מלא כל טוב". לכן מתפללים לשם, שהוא בכדי שנקבל את ההטבה שהוכן לנו מראש.
לכן הכתר נקרא רצונו להטיב לנבראיו, וההטבה בעצמה נקרא בשם חכמה, שהוא עצמות השפע. לכן נקרא הכתר בשם אין סוף, ובשם מאציל, אבל החכמה עוד לא נקראת בשם נאצל. כי בחכמה עדיין לא נמצא בחינת כלי, ונבחנת לאור בלי כלי, לכן גם חכמה נבחנת לבחינת מאציל, מטעם שאין השגה באור בלי כלי. וכל ההפרש בין כתר לחכמה הוא, ששם מגולה יותר שורש להנאצלים.
עה. יש בחינת עולם הבא, ויש בחינת
עולם הזה
שמעתי בסעודת ברית ירושלים
יש בחינת עולם הבא, ויש בחינת עולם הזה. עולם הבא נקרא בחינת אמונה, ועולם הזה נקרא בחינת השגה. ובעולם הבא כתוב, "ישבעו ויתענגו", היינו שאין קל להשביעה, והוא מטעם כי כל מה שמקבלים על ידי אמונה, אין לו שום גבול. מה שאין כן מה שמקבלים ע"י השגה, כבר יש לו גבול. משום שכל מה שבא בכלים דתחתון, התחתון מגביל את הדבר. לכן, לבחינת עולם הזה יש גבול.