משפחה: שמחה או כפייה?

שאלה: האם יש הבדל ביחסים בין זוג שנמצא בתחילת דרכו המשותפת, לבין זוג שחי יחד כמה עשרות שנים?

תשובתי: אם האנשים חיו כמה עשרות שנים, אז מתרחש לא סתם שינוי של כל אחד מהם, אלא שינוי של המשפחה. הם כבר לא נפרדים זה מזה ולא מתארים לעצמם מה זה אומר לחיות זה ללא זה. כלומר, לכל אחד מהם יכולים להיות איפה שהוא איזה אינטרסים אישיים, אבל בכל מקרה, הדבר העיקרי הוא שהם מקושרים פנימית. ואם יש להם ילדים ונכדים, אז בכלל אין על מה לדבר, זה מחבר אותם. בעיקרון, זה מה שמחזיק את המשפחה לפרק זמן ארוך.

מה גם, שהיום אנחנו חיים כל כך הרבה זמן, שמשפחה לא יכולה להתקיים רק על המאמצים האגואיסטיים זה נגד זה. לא ניתן לחיות כל כך הרבה זמן על בסיס כזה.

נניח שהתחתנת, כעבור שנה נולד לך ילד, אחר כך ילד שני, שלישי, הרי בעבר במשפחות היו בין 5 ל- 10 ילדים. האישה מטפלת בילדים, הבעל כל הזמן רק חושב איך להאכיל אותם ובזה נפתרת כל הבעיה, אין להם על מה לדבר זה עם זה, אין להם בכלל שום דבר.

היום עם כזאת טכנולוגיה, עם ילד אחד ויחיד ש"בקושי" הולידו, עם אריכות חיים שעולה על הקודמת פי שלושה, הם אינם יודעים מה לעשות זה עם זה. ומסביב כל כך הרבה פיתויים למיניהם, לא רק מיניים, אלא גם של משחקים, של פיתויים אחרים, גם לגבר וגם לאישה. כלי התקשורת, הפרסומות, מפתים את בני הזוג לצאת מהבית ומפזרים אותם לכל מיני צדדים. הוא סובל מזה שצריך ללוות אותה לכל מיני "קניות". היא סובלת מזה שהוא הולך לפאבים, לכדורגל וכולי. ובכלל, איך זה שגבר לא ייסע לאיזה דייג או לעוד איפה שהוא?! יוצא, שלאחר כזה אוסף של כל מיני עיסוקים צדדיים, לא נשארים להם יחסים משותפים. זוהי תופעה מאוד נפוצה.

רק בגיל 55 ומעלה, כשאתה לאט לאט מתעייף מהחיים, מתחילה, כמו שאומרים, הנטייה לזקנה משותפת טובה, מפני שבני הזוג זקוקים לתמיכה הדדית. ועד אז, הם פשוט, או עוינים זה כלפי זה או זרים, או פשוט קיימים למען הבית, המשפחה וכולי, אבל לא אחד למען השני.

מתוך שיחה מס' 38 על חינוך אינטגרלי, 08.07.2012

ידיעות קודמות בנושא:
הכנה לברית הנישואין
זה לא חיים, אלא דוגמאות על גבי דוגמאות
טכניקה של ויתורים במשפחה