קבלה, מדע ומשמעות החיים – הרב מיכאל לייטמן בלוג אישי
שאלה: קיימים שני סוגים של משפחות מסורתיות. האפשרות הראשונה, מה שנקרא, "מחונכים", משפחות מכובדות, שבהן נהוג לכבוש ולרסן את הרגשות, התחושות והמחשבות. כדי לשמור על השלום במשפחה, האדם לא מביע את כל מה שהוא חושב. האפשרות השנייה, אלה הן משפחות, שבהן האנשים מביעים את הרגשות, התחושות, אי שביעות הרצון. האישה כל הזמן מצביעה על החסרונות של הבעל, מנדנדת ומציקה לו.
איך צריך לנהוג נכון, האם להתאפק או לא, להביע את עצמך או בכל זאת לכוון את האנרגיה של הזוג כלפי מעלה, לאינטגרליות?
תשובתי: אני חושב, ששאלות כאלה צריכות להיפתר בקבוצה. כלומר, קבוצה שעוסקת בחינוך האינטגרלי של האדם, התכללות בכל מיני קהילות בחברה, צריכה בו זמנית לברר גם שאלות מסוג זה. כי בתוכה לאנשים קיימת האפשרות כל יום לתקן את היחסים זה עם זה.
אני סבור, שבעיקרון התשובה היא מאוד פשוטה: באותה המידה שבה הם מתקדמים בחינוך האינטגרלי, הם מאפשרים לעצמם להיות יותר ויותר כנים, להיפתח. והפתיחות הזאת תיעשה במידת ההשלמה ההדדית שלהם.
אם אני מרגיש/ה שאני לא מוצא בבן/בת הזוג את ההשלמה שלי: הוא עדיין לא מבין אותי, אני לא מבין אותו, אני לא יודע איך להיפתח, אני לא יודע באילו מקרים לפעול, אז אנחנו שומרים בזה על ניטראליות מסוימת.
אבל ברגע שאנחנו יכולים להכניס במגע ההדדי כל מיני משאבים פנימיים שלנו: רצונות, צרכים, מחשבות, הרגלים, אז אנחנו עושים את זה.
חייבים לתת לאדם הרגשה, שהדבר העיקרי ביותר זה שיתוף הפעולה ההדדי האינטגרלי. ברגע שזה הופך לאפשרי, בכל רמה, אתה כולל בתוכו באופן מקסימלי את כל הרצונות, המחשבות, הצרכים, הכמיהות, ההרגלים, החולשות שלך, כל מה שרק רוצים.
העיקר זה לתת למשפחה משימה, שילוב, איחוד. וזה הכול, אז האדם הופך להיות בעצמו פסיכולוג של עצמו.
מתוך שיחה מס' 26 על החינוך האינטגרלי, 05.03.2012
ידיעות קודמות בנושא:
הרמוניה בין גבר ואישה
אם אין צל, סימן שאין שמש
אחראיים זה על זה
