דף הבית / אהבה / זוגיות / משפחה, זו התחדשות נצחית

משפחה, זו התחדשות נצחית

שאלה: אתה אמרת, שבעזרת השׂכל אפשר לעורר את הרגש והרגש מעורר את כוח האהבה. לאחר ששמעתי את זה, אני הרגשתי שמחה שנשארה כל היום. לקראת הערב אני בכלל לא הייתי עייפה אפילו שעבדתי עד מאוחר.

יותר מזה, במקום שאני מלמדת, הרוח של האהבה והשמחה עברה גם לתלמידים. תוך שעה הם "נדבקו" בהרגשה שלי. ובכלל, כל מי שהייתי עימו במגע באותו היום, ספג את הרוח הזאת. ואז אני שמתי לב שקיים קשר ברור בין אהבה ושמחה. מהו אותו הקשר?

תשובתי: שמחה היא העירבון וההוכחה לכך, שאתה נמצא במצב רוח טוב ונכון. בוודאי שאפשר להרגיש שמחה גם מביצוע פשעים, אבל אם היא באה כתוצאה ממעשה טוב, היא מסכמת ומוכיחה שהמעשה הסתיים בצורה נכונה.

שאלה: בהנחה שהשכל מאפשר לעורר את כוח האהבה, האם הוא מסוגל לעורר בנו תשוקה?

תשובתי: הכול תלוי דווקא בשכל, במוח. הכול נמצא בראש. כי אנחנו באים לעולם כ"חיות קטנות" ואחר כך מתחילים לאמץ ערכים מהסביבה, מההורים, גן הילדים, בית הספר, הטלוויזיה, האינטרנט ומקורות חיצוניים נוספים. כל הערכים שהתגבשו קובעים בהמשך את כל השמחות ואת כל האכזבות שלי.

בסופו של דבר, הכול מלאכותי, הכול בהתאם להבחנות שקיבלנו מבחוץ. בהתחלה ההבחנות היו שכליות, אבל אחר כך בהשפעת הסביבה הן הפכו לקנה מידה שעל פיו אני מעריך את מצבי, וכתוצאה מזה אני שמח או עצוב. אם אני מתאים לקנה המידה של הסביבה, זה נעים לי, ואם לא, אני נכנס לעצבות.

כך הכול נבנה בתוכי על סמך השכל שמצטרף לתפיסה הראשונית הלא משוחדת של התינוק ומעצב ממנה תמונה פנימית שמאפשרת לעשות הערכה עצמית: לרעה או לטובה. אין בי שום דבר משלי, יסודי, בסיסי, אלא הכול תלוי בדעת הסביבה. לכן, אנשים מתבודדים שחיים אי שם ביער והם חסרי כל לעומתנו, יכולים לשמוח מהחיים, כיוון שלפי קנה המידה שלהם יש להם כל מה שנחוץ. בשבילנו זהו גורל מר, והם שמחים בחלקם.

כאן טמון המפתח לאושר.

שאלה: כוח המשיכה בין בני זוג שהתגלה באופן ספונטני, מתחיל לדעוך עם הזמן…

תשובתי: נכון, ההתלהבות ההתחלתית אינה נמשכת לאורך זמן. על פי הנתונים של ביולוגים, הפרשת ההורמונים נמשכת עד שלוש שנים. דרך אגב, אנחנו יכולים ליטול הורמונים בצורה מלאכותית ועל ידי זה "להצית את האש". זה אפשרי. אבל ההתלהבות הטבעית מספיקה מקסימום לשלוש שנים. אומרים שזה מספיק לגבר לתמוך באישה לפני הלידה וגם במשך השנתיים של היניקה. במילים אחרות, הטבע כבר לא קושר את אבא לאם ולילד.

ברור שבזמננו, כתוצאה מהשפעות חיצוניות שונות המצב משתנה. אבל זה הבסיס של הביולוגיה האנושית.

ובכן, בהתחלה, לתשוקה שלנו יש אופי הורמונלי ובהמשך אנחנו יכולים לחדש אותה בעזרת עבודה שכלית הדדית שמאפשרת לעצב רגש כלפי בן הזוג.

אבל קודם כל חייבים לברר מדוע נחלשה המשיכה הטבעית. יתכן שמדובר על בעיות גופניות, אף על פי שאלה מקרים בודדים.

אני מניח שאצל 90% מהזוגות יש בעיות פסיכולוגיות. וכאן המשחק פותר את הכול. כי אם כבר מדובר על פסיכולוגיה, אז הכול בידינו, אנחנו יכולים לפתור את הבעיות הללו. ברור שצריכים לשמור על קיום יחסי מין בין בני הזוג וצריך לעורר אותם מפני שזה נותן להם הרגשת הקשר. כיוון שבלי מערכת היחסים, המשפחה לא תתקיים לאורך זמן בצורתה האמיתית ולא כקשר רשמי. בלי הקשר הגופני אין הרגשה של זוגיות, שיתוף ותא משפחתי. כך אנחנו בנויים. ולכן, חייבים לשאוף לקיום יחסי מין על בסיס קבוע, למחויבות כלפי בן הזוג ששני בני הזוג מקבלים על עצמם.

שאלה: ומה אם בני הזוג אינם רוצים זאת?

תשובתי: אז צריכים לעזור להם שירצו. יחסי מין נחוצים כל עוד זה אפשרי. ובני זוג מבוגרים יכולים לשבת ולחבק זה את זו. בחיי המשפחה נחוץ מגע גופני קרוב ככל האפשר, מכיוון שאף אחד לא ביטל את חוקי הטבע.

שאלה: אז מה לעשות אם מישהו איבד עניין בבן הזוג?

תשובתי: אני חוזר, מדובר על משחק שכלי, ושום דבר אחר. בעזרת הדרכה נכונה אפשר להקנות לאדם העדפות חדשות והוא יתחיל להימשך לבלונדיניות או לשחרחרות, רזות או מלאות. כל זה נכפה מבחוץ. אז מדוע אי אפשר לכפות עליו משיכה לאשתו כדי שיראה אותה באור שונה? כי אם המגע הגופני איתה מביא לו התחדשות, אז הקשר ביניהם לא יסתיים.

הבעיה שלנו היא, שכל תחום בחיים שאנחנו לא מחדשים הופך להיות שיגרה. זה קורה בכל התחומים. רק הילדים מספקים לנו כל פעם משהו חדש ודווקא בשל כך אנחנו ממשיכים לאהוב אותם. אם הם לא היו גדלים אנחנו היינו מאבדים בהם כל עניין. אבל הם גדלים, כל הזמן מעוררים אותנו, הם כל הזמן מעוררים לחיים את הילד שנמצא בכל אחד מאיתנו ולא נותנים לנו מנוחה.

לכן, גם ביחסים בין בני הזוג חסר לנו משחק, ולכן אנחנו מאבדים עניין אחד בשני ומסתכלים זה על זה כמו על חפץ או ריהוט. אז מה לעשות? להחליף את ה"ריהוט" בפנימיות.

חייבים כאן להבין את הפסיכולוגיה האנושית. בעצם, כיצד אנחנו יכולים להיות כחדשים זה לזה? כיצד אפשר להקסים את בן הזוג מחדש? בתרבויות מזרח רבות אנחנו רואים דוגמאות דומות, האישה רוקדת לפני הגבר וביחד הם מנגנים ואחר כך מתיישבים ואוכלים כיבוד…

שיטות דומות היו מקובלות בדורות הקודמים, אבל נכון להיום הטכנולוגיות החדישות, העבודה המפרכת וקצב החיים המתגבר, מרוקנים אותם מתוכן. אנחנו כל כך שטחיים, שזה פלא שמוסד המשפחה עדיין קיים. מפליא שחלק מהאנשים מסוגלים עדיין לשמור על המסגרת המשפחתית בלי חידושים, בלי משיכה הורמונלית, בלי תקווה למקור חיים חדשים, לתענוג חדש… מסיבת האגו שגדל במשך אלפי שנים, רבים כבר אינם מרגישים שום צורך במשפחה. מה שנשאר זה הלחץ מבחוץ.

שאלה: אז כיצד מגלים משהו חדש בבן הזוג? אחרי הכול, הוא נשאר אותו אדם.

תשובתי: אנחנו כבר נתנו את המרשם הזה, צריך כל פעם לחדש את היחסים בינינו, להכניס חיים חדשים לתוך האהבה והמסירות, ללכת לקראת וויתורים וקִרבה. אז המנות החדשות של האגו ידחפו אותנו כל פעם לצעדים חדשים אחד לקראת השני.

אם אנחנו עובדים מעל האגו, אז כל הזמן תהיה התחדשות. כי כל אחד מרכין את ראשו ומוותר על שטחו, מאפשר לשני להיכנס לתוכו. כל אחד רוצה שבן הזוג ייכנס, יחדור לתוכו יותר ויותר בקשר ביניהם. אנחנו רוצים להיות כמו שתי טבעות שמשולבות ביניהן.

ואז אנחנו באמת נראה התחדשות קבועה. האגו שלנו כל הזמן משתנה וגדל, מכניס הפרעות שונות ואנחנו נצטרך לעבוד מעל ההפרעות הללו. זה יהיה דומה למשחק, כל הזמן צריך למצוא פתרון לעזור אחד לשני. האגו שוב ושוב מרחיק אותנו זה מזה, חוזר לפינה שלו, ואנחנו שוב רוצים להתקרב בכוח ולשמור על הקשר. אנחנו כל הזמן מעוררים בינינו התנגשויות ותשוקה, מפלרטטים בין שינויי המצבים, שוב נדחים ושוב מתקרבים. וכל השינויים הפנימיים הללו מחדשים את כל היחסים בינינו כולל יחסי המין. בכל פעם שאנחנו מצליחים להתקרב זה לזה, אנחנו נרצה גם בזיווג הגופני כתוצאה מהחיבור שהשגנו.

קורה לפעמים, שבתת-מודע אנחנו מעוררים סכסוך משפחתי כלשהו ואחר כך כשמשלימים פונים לחדר המיטות. דוגמא נוספת היא אצל האריות, באופן טבעי קשה להם להגיע לזיווג, אז הם כאילו מתקוטטים ואחר כך משלימים. ובכן, כדי לעורר בתוכי תשוקה חייבים "עזר כנגדו", את הכוח הנגדי. אחרת לא מצליחים. אלה הם כללי המשחק שמנהלים את הכול. עליי תמיד לעורר כוח שלילי כדי להדגיש את הטעם החיובי. הרי הטבע כולו הוא יצר הרע ואין בו כוח חיובי. לכן, כדי שבכל זאת נשמור על הקשר, צריכים לנצל ולעורר דווקא את הרע, את "העזר כנגדו".

שאלה: ניקח לדוגמה זוג ממוצע עם בעיות סטנדרטיות ועם סכסוכים משפחתיים רבים. בנוסף לכך, אחד מבני הזוג כבר לא נמשך לשני. והם נכנסים לתוך התהליך של ההתקרבות ההדדית לפי השיטה האינטגרלית. כיצד זה יזרום?

תשובתי: בני הזוג מתגברים על המריבות ואפילו מנצלים אותן. מפני שהעבודה המשותפת החדשה מעוררת ביניהם סכסוכים חדשים, אבל עכשיו הם שולטים על חוסר ההבנה ביניהם, מבינים מה קורה להם ושכך הכול צריך להיות. בצורה כזאת התהליך נמצא תחת שליטתם והם יוצרים "שטח משותף" מעל הוויכוחים שלהם. באותו השטח הם מרגישים את הופכיותם ההדדית מפני ששייכים לשני מינים שונים, ובו זמנית מחוברים במבנה אחד, במערכת אחת. זה גורם למשיכה הדדית כולל הזיווג הגופני.

יותר מזה, בתוך הקשר ההדדי המתחדש, אני אקבל תענוג הרבה יותר גדול. לתענוג הגופני יתווסף תענוג אנושי וגם רוחני ואלה תוספות כבדות משקל. בחיבור בין הגופים אנחנו נרגיש פתאום משהו יותר גדול, תענוג יותר ויותר נעלה שמתגלה ומתפרץ, תענוג יותר חד, שכאילו נעלם אבל דולק בפנים כמו ניצוץ מהאור העליון המנצנץ בתוך הזיווג בינינו… כי הגענו לזה בעזרת ויתורים הדדיים למען האיחוד בדרגת ה"אדם", ואת המרכיב הגופני אנחנו רוצים רק לצרף אליו להשלמת התמונה.

שאלה: אז מדוע בחיים הרגילים המריבות אינן יוצרות משיכה כזאת?

תשובתי: מפני שהזוג אינו מבצע את החצי השני של העבודה, הוא לא מפצה על המריבות ביניהם, ואז המריבות מכבות את התשוקה. כיצד אני יכול להנות מבן הזוג, אם אני, בלשון המעטה, לא נמשך אליו?

לכן, אם הזוג אינו נוהג בחכמה והמריבות ביניהם מכבות את המשיכה המינית, הן מעוררות פירוד יותר ויותר גדול, בסופו של דבר, עלולות להביא לגירושין. ולהיפך, "תגובה נכונה" מאפשרת לנצל את ה"דלק" של המריבות לחיזוק התשוקה ההדדית כולל התשוקה המינית. כי היצר הרע מיועד רק כדי להופכו לטוב. כך אנחנו בנויים. אז בואו נהיה חכמים ונשתמש בהזדמנויות שנותנים לנו.

שאלה: אם מתפתחת בינינו מריבה, כיצד ניתן להשתמש בה נכון? כיצד אפשר לא להישאב לתוכה?

תשובתי: ראשית, עליי לעצור. יותר מזה, עליי לעצור בהפגנתיות, להראות דוגמה לבן הזוג. אני "לוחץ על הבלמים" בהפגנתיות. לפעמים בני הזוג לומדים זאת עם השנים מניסיונם ומצליחים "להשתתק" ברגע הנכון.

ובהמשך צריך ללמוד להשתמש גם בסכסוכים כדי להופכם לטוב. כי הם יתעוררו כל הזמן עד סוף ימינו אם תהפוכות החיים לא ירגילו אותנו בצורה אוטומטית לפי הסכמה הדדית, "ללכת בין הטיפות", להחליק את הסכסוכים בלי לפגוע אחד בשני. באופן כללי, אני רואה כל הזמן חיים ועולם נפלאים, אני חי במשפחה נהדרת, יש לי אישה נפלאה ואני אומר זאת בפה מלא. והיא בתגובה משבחת אותי כאדם חכם ואצילי ביותר, אב נהדר, וכולי. אולי הכול הפוך, אבל אני כבר נעשה "משוחד" וזה טוב. כך צריכים לעבוד אחד עם השני. לא משנה מי אנחנו, כל אחד רואה בבן זוגו את שיא היופי, החכמה, הצדק וסגולות אחרות. אחרי הכול אין קריטריונים קבועים, אין אמת מוחלטת. הכול יקרה כפי שאנחנו רוצים. מכיוון שכבר החלטנו לראות אחד בשני את שיא השלמות, אז התמונה הזאת תצטייר לנו.

ברור, שבלתי אפשרי בלי קורסי הכנה שמלמדים אותנו לשחק נכון בלי "שקרים זולים". וגם אחר כך צריך לפחות פעם עד פעמיים בשבוע ללמוד יחד עם זוגות נוספים. עלינו להבין שמדובר על משחק שדורש כל הזמן התגברות. לכן, אנחנו זקוקים למנחים רגישים, יחד עם תמיכה מהסביבה הרחבה ככל האפשר, ואז ההצלחה מובטחת.

בעצם, מסתתר כאן משחק מאוד עמוק, אנחנו משחקים כנגד האגו של הזולת ועל ידי זה עוזרים לו להתעלות מעליו בזכות האהבה. למרות שנראה שאני סתם מחניף, מפרגן לאגו שלו, אבל זה לא כך. אני נותן לו דוגמה שמעודדת אותו לעשות את אותו הדבר כלפיי.

וזה כבר ממש לא משחק, זה הופך להיות מערכת היחסים האמיתית בינינו. במקום סטנדרטים מהוליווד ומהטלוויזיה, אנחנו מפתחים את הערכים שלנו, מתחילים יותר להעריך זה את זה ואז כל אחד הופך להיות לשני מקור תענוג. מי עוד יספר לי עד כמה אני אדם נהדר? מי עוד יתייחס אליי כמו אל "עולם ומלואו"?

ובהמשך אני אגלה שעם אף אחד אחר אין לי יחסים כאלה מרתקים ומתחדשים, ויחסית אליהם כל היתר נראה טפל, לא אמיתי. לכן, נשים אחרות כבר לא יעניינו אותי, בטוח שאני אגלה בהן חוסר רגש אמיתי לא כפי שקיים במשפחה. כי כאן מכבדים אותי, מעריכים אותי כבן אדם, כגבר, כאן מוקירים אותי למעלה מהכול.

זאת השפעה פסיכולוגית פשוטה, המילים של בן הזוג חודרות לתוכי ופועלות על המערכות הפנימיות כולל מערכת העצבים, ההורמונים, וכולי. כתוצאה מהשיטה הזאת, מובטח לכל אחד מאיתנו שבן זוגו יהיה קשור אליו ולא לאף אחד אחר.

הכול תלוי בגישה לאדם, אנחנו דואגים לו, מהללים ומרוממים אותו, והוא "נמס" מרוב אושר כמו ילד קטן שנהנה מהשבחים. אז כיצד היא יכולה אחר כך לעזוב אותי? בעצם, אני הופך בשבילה לאדם היחיד בעולם שמסור לה מכל הלב.

אבל כאן חשובה ההדדיות, מכיוון שאהבה חד צדדית, להיפך, מעוררת, זלזול. אם מישהו אוהב אותי ללא תנאי, לנצח, אז כבר לא חשוב לי היחס שלי כלפיו. האגו שלי אומר לי ש"איתו החשבון כבר סגור", והוא שלי לנצח. זה קורה בדרך כלל להורים שאוהבים את ילדיהם אהבה חלוטה …

לכן, הכול תלוי רק בהדדיות. ברור לשנינו שכל אחד מתגבר על עצמו וכל הזמן עובר שינויי מצבים. ואם אנחנו פועלים נכון, אז בזכות הוויתורים ההדדיים שלנו התהליך נמשך באופן טבעי. אנחנו עובדים זה עם זה על ביטול הדדי מועיל, מוותרים, מכניעים את עצמנו כדי להגיע לקשר יותר ויותר חזק בינינו. אנחנו מתחילים להעריך את הקשר הזה והוא מושך אותנו יותר ויותר עמוק. ובינתיים, האגו כל הזמן משתנה בנו בהתאם, כמו מנוע מיוחד שמניע אותנו בתוך המערבולת המשפחתית שנוצרה בכוונה.

ובהדרגה אנחנו מממשים את המהות הפנימית, את הדחף הפנימי, את כוח החיים שמסובב אותנו ביחד, שמעורר בכוונה את היצר הפנימי. אנחנו מגלים שהכול נובע מאותו המקור שמעורר אותנו ל"משחק" הזה בעזרת תנועות הדדיות קדימה ואחורה, פנימה והחוצה, ימינה ושמאלה…

ובסופו של דבר אנחנו מרגישים התחדשות בלתי פוסקת. לפניי לא סתם אדם, אלא כל פעם אדם חדש. אני לא רואה את הדמות הגופנית שלו אלא את המהות המשתנה, את דמותו הפנימית. אני פתאום מגלה שמצאתי את משחק חיי, ושהשינויים הבלתי פוסקים שבו מביאים אותי למקור התענוג, שלא נמצא בשום מקום אחר.

אבל כאן לא דרושה תיאוריה אלא פרקטיקה: סדנאות, תרגילים, שיעורי בית במסגרת משפחתית לפי החומר הנלמד, וכולי. ואז כולנו ביחד נרכוש הרגשה והבנה חדשה.

שאלה: כיצד בדיוק זה קורה? בואו לשם שינוי נתאר זאת מנקודת מבטה של בת הזוג.

תשובתי: היא כל הזמן אומרת לבעלה שהוא אדם מאוד מיוחד, נפלא, עמוק, מוכשר ומבין ועד כמה היא מעריכה אותו. זאת לא סתם מחמאה שאנחנו מרעיפים על הילדים, אלא מחמאות שנועדו כבר לילד גדול, לא ישירות, אלא הגיוניות, ענייניות. היא "מאכילה" בהן את בעלה עד כדי כך שהוא מתחיל באמת להזדהות עם הדמות שהיא מתארת.

כתוצאה מזה הוא מרגיש מושלם, ועכשיו, מתוך השלמות הזאת ביחס שלו כלפיה הוא חייב לעמוד בקריטריונים האלה. לכן, אשתו מחייבת אותו להיות יותר טוב והוא כבר לא יכול לברוח מהאחריות.

בסופו של דבר הבעל מקבל ביטחון וגם דחף להוכיח את עצמו. וכאן אשתו מצרפת את "הנשק הנשי", היא מציגה לו שהיא רוצה אותו, מצפה לו ונהנית מכל מה שנובע ממנו. באופן כללי היא "מנפחת" את האגו שלו, אבל לא בגסות, אלא ברכות, ויחד עם זאת מגלה רצון להתקרב אליו מעט, לגעת באישיותו המבריקה. ללא ספק, זה משפיע על הטבע הגברי ומאלץ את בן הזוג להגיב בהתאם.

החידוש כאן מורכב משני מצבים:

• ראשית, מחמאות מצד האישה כלפי הבעל.

• שנית, רצונה להיות בקשר עימו.

לכן, העבודה העיקרית מוטלת דווקא עליה. ולפי דעתי טוב שכך בנוי הטבע, כי האישה מוכנה לזה יותר.

בנוגע לגבר, חייבים לספק לו לפחות הבנה מינימלית של המתרחש, כדי שלא יתעלם ממאמציה של אשתו ושיבין שיחד איתו היא בונה עכשיו משפחה חדשה, קשר וזוג חדש.

שאלה: ומדוע בעצם כל כך חשובים יחסי המין במשפחה?

תשובתי: הסיבה הראשונה היא, מפני שבלעדיהם לא יהיה דור ההמשך. זה ההבדל המהותי בין בני האדם ובעלי החיים, שמסתפקים בפגישה אחת שמבטיחה את דור ההמשך. זה קורה להם בצורה אינסטינקטיבית, לעתים קרובות בעונות מסוימות שנקבעו על ידי הטבע ואחר כך הזוגות נפרדים והאבות אפילו לא מכירים את צאצאיהם.

בני האדם נמצאים למעלה מהזמן, אנחנו זקוקים למשפחה קבועה ויציבה שמעצבת את מסגרת האיחוד בינינו. כיוון שהצאצאים של בני האדם, להבדיל מבעלי החיים, דורשים טיפול לאורך זמן. רק אחרי לפחות חמש עשרה שנים, האדם "עומד על רגליו" אחרי שקיבל דוגמאות רבות מהוריו, מקרובי המשפחה, מחבריו וממכריו. דרוש זמן ומאמצים רבים כדי לפתח מהתינוק אדם, ולשם כך חייבים לבנות עבורו סביבה.

זה לא כמו "עגל בן יומו שור קרי". בעצם, הוא כמו שור בוגר אבל בקנה מידה יותר קטן. הוא כבר עומד על רגליו ורץ אחרי אימו, ומה שחסר לו זה רק תוספת משקל, אך לא התבגרות פנימית.

התינוק נולד חסר אונים. עליו לרכוש את חכמת החיים ותכונות אחרות שאינן מועברות מההורים. כדי להיות אדם הוא זקוק למשפחה, לחברים ולהמון דוגמאות, המון התרשמויות מהסביבה. ולכן האֵם לא תוכל להעניק לו את כל הדרוש לבדה.

לכן, גם אם נשאיר בצד את כל המטרות הנעלות, המשך המין האנושי דורש חברה גדולה שכוללת: אבא ואמא, סבא וסבתא, אנשים אחרים ואחר כך ילדים ונכדים משלהם. כל אחד מהם מעביר לאחרים מניסיונו שהוא צבר, והמערכת הזאת מתרחבת ומקיפה את כל האנושות. לא במקרה בימינו, האדם זקוק לכל העולם לצורך התפתחות נורמלית.

שאלה: האם על בני הזוג להמשיך לקיים יחסי מין אחרי לידת הילדים?

תשובתי: אם אין ביניהם יחסי מין, אז גם אין משפחה. חוסר הקשר הנכון בין ההורים מתבטא בכל היתר, כיוון שמדובר על מקור החיים. ברמה הגופנית, זה הקשר החזק ביותר שיכול להיות בין יצורים חיים. אצל בעלי החיים הוא קיים כאינסטינקט ואצל בני האדם זה נמצא למעלה מאינסטינקטים ומאפשר להם להמשיך את החיים המשותפים. לכן צריכים הסכמה הדדית בכל מה שנוגע לקשר הגופני. בני הזוג צריכים להנות זה מזה בכל הרמות, החל מרמת החי ועד לרמת ה"מדבר". דבר אחד יכול לפצות על השני, אבל בסופו של דבר הם צריכים להיות שלם אחד כדי שיהיה להם נעים ביחד.

גם הילדים רגישים לקשר נכון או לא נכון בין אבא ואימא. זה משפיע על כל המשך חייהם.

עד לאחרונה, האדם לא יכול היה להסתדר בלי משפחה כדי לספק לעצמו את הדברים הנחוצים. אבל בדורות האחרונים אנחנו הגענו למצב שהאנשים לא זקוקים יותר למשפחה, כי הם יכולים לספק לעצמם את הכול לעת זקנה וגם במקרה של אסון בלתי צפוי.

ובכל זאת, לפי הטבע האדם נברא כיצור שזקוק כל הזמן לסביבה. כיוון שבשלב הנוכחי הוא יותר חלש מבעלי החיים, מפני שהוא לא יכול להסתדר בלי בגדים, מגורים, מערכת הספקת המזון, חימום קירור ודברים רבים אחרים שדווקא הסביבה מספקת לו. לכן, הבדידות והניכור הם הפגם שמתגלה היום.

מוסד הנישואין קורס ויחד עימו כל המנגנונים הישנים. על אף שההורים חיים בהסכמה, אבל לילדים יש חיים משלהם מאחורי הדלת הסגורה, ליד המחשב, והוריהם לא מעניינים אותם, רק שיעזבו אותם לנפשם…

לכן, בזמננו אין דוגמאות של חיי משפחה נכונים ותפקידם בהתפתחות האדם… ולא מצפה לנו שום דבר טוב, אם אנחנו לא נעבוד עם האנשים ונסביר להם מהו הקשר הנכון. רק למשפחה כזאת תהיה צורה נכונה והילדים יקבלו דוגמאות שיחזירו אותם מתוך יחסי הרשת הווירטואלית ליחסי אנוש.

מתוך התוכנית "חיים חדשים", שיחה מס' 45, 01.08.2012

ידיעות קודמות בנושא:
משחק שקרוב יותר ויותר לאמת
תלמדו לשמח זה את זה
להציל את האהבה "יש מאין"

לינק מקוצר למאמר: https://laitman.co.il/M5lAH

השאירו תגובה.

כתובת דוא"ל לא תוצגחובה למלא שדות מסומנים *

*

Pin It on Pinterest