קבלה, מדע ומשמעות החיים – הרב מיכאל לייטמן בלוג אישי
לקראת העלייה הרוחנית, האנושות עוברת דרך תקופת ההכנה, עדיין בלי להבין את חוקי ההתפתחות. בנוגע לכך קיימות תיאוריות שונות, אבל אנחנו רואים שהתהליך מונע אך ורק על ידי ההתפתחות של הרצון האגואיסטי שלנו, שפועל רק לטובתנו. זה אופייני לכל אחד וקובע את התנהגותנו במשך אלפי שנות ההתפתחות.
באנושות בולטות מספר ציוויליזציות, שכל אחת מהן מתפתחת לפי הקצב והכיוון שלה. ובנוסף לכך, בימי מגדל בבל, חלק מסוים מהאנושות התנתק מהיתר והתחיל להתקדם בדרך התפתחות מיוחדת, מפני שבנוסף לרצון לקבל התעורר בהם גם רצון להשיג את מטרת המציאות.
הרצון הזה היה צריך לקבל שיטה כדי לממשו, וכאן נוצרה הבעיה. כי בעצם, האדם רוצה לדעת מדוע ולשם מה הוא חי, מהי מטרת החיים שלו. אולם לפתע מסתבר כי התשובה על השאלה הזאת מתממשת על ידי עיקרון מוזר ביותר, "ואהבת לרעך כמוך".
נהוג לחשוב, שמטרת החיים צריכה להתגלות אחרי המוות הגופני או במציאות מיסטית כלשהי שנמצאת מעבר לטבע הגשמי. ופתאום מספרים לי על אהבת הזולת. ואם אני אתחיל לאהוב אותו כמו את עצמי ואפתח יחסים כאלה, אני אגלה עולם עליון, את כל המציאות, את כל עומק הבריאה וגם את הכוח הנסתר הנצחי והשלם שנקרא ה"בורא".
את זה אני לא מבין. האומנם מספיק לי כל אדם זר שנמצא מולי? האם אני צריך להכניע ולבטל את עצמי כך שלא אראה את ההבדל ביני ובינו? מסתבר שזה נקרא "להשפיע על מנת להשפיע". ואחר כך אני גם רוכש את החיסרון שלו ודואג לו כמו לתינוק היקר שלי, כמו לנשמה שלי, שהוא באמת חלק ממנה. מספרים לי שבזכות אהבה כזאת אני אמצא ואממש את מטרת החיים שלי. העיקר לעשות טוב לזולת.
אבל זה מנוגד לגמרי למושגים שלי! מה יכול להיות יותר דוחה מזה!?
אני בכוונה מגזים ומדגיש את הנקודה הזאת, אבל זה באמת כך. אדם זקוק לזמן כדי להבין שזהו המימוש שלו. דווקא ביחסים כלפי הזולת ברמה הנוכחית, בתנאים שאנחנו שונאים זה את זה, מזלזלים ויורקים אחד על השני, ובלי לחשוב פעמיים הורגים זה את זה, ובנוסף לכך נהנים לפגוע בסביבה. דווקא כאן מתגלה בינינו עומק אין סופי של העולם הרוחני, המציאות האמיתית. בהתחלה זה פשוט בלתי נתפס.
לכן, הדרך ארוכה. קבוצה קטנה התחילה לממש את השיטה עוד בבבל העתיקה והייתה צריכה לעבור דרך אירועים רבים, בזמן שכל היתר המשיכו להתקדם במסלול האגואיסטי.
בסופו של דבר, חלק קטן מהאנושות מגיע לאגו הסופי דרך השבירה, דרך חורבן בית המקדש, והחלק הגדול מתקדם בתוך האגו בצורה ליניארית. בדרך, שני החלקים מתערבבים ביניהם עד שמגיעים ביחד לשלב הזה שדורש את המימוש הסופי של התיקון.
ובכן, ההכנה לתיקון מתחילה מרחוק. קבוצה קטנה שנקראת "עם ישראל" עוברת דרך מצבים מיוחדים, נופלת מהמדרגות הרוחניות ואחר כך עוברת דרך תיקונים הדרגתיים, עמוקים ואיטיים. היא מתקנת את "הכלים השבורים" שלה, וזה דורש הכנה, דורש מעבר מכוונה "על מנת לקבל" ("לא לשמה") לכוונה "על מנת להשפיע" ("לשמה"), ומ"להשפיע על מנת להשפיע" ל"לקבל על מנת להשפיע". כל השלבים בדרך בנויים בצורה מסודרת והדרגתית, ועָם ישראל מתקן את עצמו על ידי "המאור המחזיר למוטב", מה שנקרא "תורה".
והמצד השני, החלקים מהכלי הכללי שנקראים "אומות העולם", לא עברו שבירה ולכן אינם זקוקים לתיקון ההדרגתי. בעצם, אין להם מה לתקן. עם ישראל חייב להעלות מחדש לרוחניות את כל הכלים השבורים שנפלו משם, כדי להרכיב מהם שוב "עשר ספירות" של כל אחד בנפרד ושל כולם ביחד, לשחזר את המציאות של הנשמה הכללית. ולכל היתר זה הרבה יותר פשוט, הם מקבלים הארה שמספקת להם "מסך", וזהו התיקון. הם משתתפים בתהליך, מתחברים לישראל שמתקן את עצמו בצורה מאוד קשה והדרגתית.
בסופו של דבר, הכלים של אומות העולם מגיעים לתיקונים ברמה כזאת שהם לוקחים את בני ישראל על כתפיהם ומביאים אותם לבית המקדש. עם ישראל אינו מסוגל בעצמו לעלות למדרגות כאלה, ואומות העולם מסוגלים, כי אין להם כלים שבורים.
לכן, השלב האחרון של התיקון מתממש לא סתם יחד עם אומות העולם, אלא בעזרתם, בתמיכתם, "על כתפיהם".
מתוך שיעור על פי "הקדמה לספר הזוהר", 09.04.2013
ידיעות קודמות בנושא:
בבל, אז והיום
לפני העלייה המכרעת
מעבירים את התיקון לעולם
