דף הבית / קבלה לעם / התפתחות רוחנית / מקדשים את הזמנים

מקדשים את הזמנים

שאלה: אם אנחנו עושים הכנה נכונה, אז מדוע אנחנו צריכים לעבור צרות ומכות? הרי אנחנו רוצים לזרז את הדרך ולעבור את כל הדברים הרעים ברמה הפנימית.

תשובתי: לשמוע על הצרות ולהרגיש אותן, אלה הם שני דברים שונים. חייבים לברר את כל המדרגות גם לעומק השלילי וגם לגובה החיובי. בלתי אפשרי להימנע מהמצבים האלה, אנחנו יכולים רק לעבור אותם בקצב שונה. ואם אנחנו מזרזים את הקצב, אז כבר מרגישים אותם אחרת.

לא מדובר כאן על המהירות, שבה אני מבצע פעולה או תנועה כלשהי. לזרז את הזמן נקרא, לדחוף את עצמי בעזרת הקבוצה יותר משכוח ההתקדמות ההכרחי מחייב אותי. אני כמו סוס שרוצה להקדים את רוכבו, רוצה בעצמי להתקדם למטרה.

אבל המטרה היא "חסדים". יש "אור חכמה", ישנו כלי "דרצון לקבל", ומה שחסר הוא "אור חסדים" שמכין את הכלי כדי לקבל לתוכו "אור חכמה".

אז מאיפה אני לוקח את "אור החסדים"? כי אם אני באמת ארצה אותו, המערכת הרוחנית תעבוד, תספק לי את כל מה שנחוץ לתיקון, הכול יתמלא והבורא יתגלה לי.

ובכן, הכרת החשיבות של "אור החסדים", ובמילים אחרות, מטרת הבריאה, השפעה ואהבה שהם החסדים, אני יכול לקבל מהסביבה. אין אפשרות אחרת. רק סביבה נכונה מסוגלת להשפיע עליי כך שאני ארצה את זה, אף על פי שלפי הטבע שלי אני לא רוצה שום דבר כזה. הסביבה יכולה לשכנע אותי על ידי רגש של בושה, תאווה, כבוד, קינאה וכן הלאה. כי הם "מוציאים את האדם מהעולם" הזה לעולם הבא.

העיקר הוא להיות כל הזמן בסביבה הנכונה, לשפר אותה ואת היכללותי בה. אין שום אמצעי אחר.

ה"סביבה" היא רב, קבוצה, ספרים והפעילות שלנו במסגרת הזאת. אז בואו כולנו נתכלל בה עד "מעל האוזניים". על כך כותבים המקובלים בכל הזמנים.

שאלה: אבל אני יכול לעשות זאת רק אם אני מפחד מפני מכה קשה, צרה גדולה…

תשובתי: שהפחד יניע אותי. הוא יהיה המדרגה הראשונה של היראה האמיתית.

ברור שאני לא רוצה שום מבחנים נוראיים. אבל ברגע שאני עובר ל"תדר" יותר גבוה ואני רץ קדימה לפני ה"מקל", אז המציאות שלי משתנה. לא מדובר סתם על זירוז ההתקדמות. נאמר "ישראל מקדשים את הזמנים". תשים לב, במקור מדובר דווקא על "קידוש הזמנים" ולא על "זירוז הזמנים".

על ידי "קידוש" הזמן אני מרגיש אותו אחרת, בתוך ה"כלים" שאני מחזק. נכון שאני מרגיש על עצמי את הגלויות לכל עומקן, אבל אני כל הזמן מכין את עצמי על ידי "אור החסדים" ואני מכבד את המצבים שאני עובר, נהנה מהם, כי כבר מאירים לי הבזקים מגמר התיקון, כבר יש לי הבנה והכרה אחרת. קודם אני הייתי כמו חיה מוכה, ועכשיו אני אדם שהולך לניתוח ומבין שבלעדיו אי אפשר להבריא. כפי שנאמר שעל ידי זה אני "מקדים תרופה למכה". כך או אחרת אני אקח את התרופה וכל העניין הוא, מתי – לפני או אחרי ההתקף.

האנושות כל הזמן חולה, אבל רק אחרי התקפים רבים היא מתחילה לחשוב איפה אפשר להשיג את התרופה. ועובר זמן רב עד שהאנשים מסכימים לקבל אותה לפחות במידה קטנה.

ובינתיים, התרופה כוללת בתוכה גם הרגשה, הבנה, שאני חייב לעבור את התקף המחלה. וכתוצאה מזה אני מתחיל להתייחס אליה כמו ל"חסד", אני "מברך על הרע כמו על הטוב". רק עכשיו, אחרי שקיבלתי את הרע ב"אור החסדים", אני מסוגל לזה.

כפי שאברהם בירך את הבורא, כאשר נודע לו ש"גר יהיה זרעך בארץ לא להם". האם זה נעים לשמוע דברים כאלה? אי אפשר לעבור דברים כאלה בלי הכנה מראש על גדלות המטרה שמשם מאיר לי "אור החסדים". הוא מאיר דווקא כאשר אני שומר על גדלות המטרה.

אחרת אני לא אתגבר עם הצרה. הרי אפילו אברהם לא "סופרמן" ולא "ילד פלא", כי כאן הכול תלוי בתמיכה מלמעלה. לאף אחד אין הצטיינות מיוחדת. להיפך, כולם "סמרטוטים", כולם רצון לקבל השבור וכולם זקוקים לתמיכה.

ואם אנחנו מדברים על אנשים גדולים, אז זה רק מפני שהבורא "מסדר אותם לפי הסדר" מגדול לקטן בעינינו…

מתוך שיעור על פי המאמר "מצווה אחת", 29.09.2013

ידיעות קודמות בנושא:
את האמת תקנה ואל תמכור!
עוד ועוד נקודה אחת של דבקות
העיקר לא למשוך את הזמן

לינק מקוצר למאמר: https://laitman.co.il/VLzJj

השאירו תגובה.

כתובת דוא"ל לא תוצגחובה למלא שדות מסומנים *

*

Pin It on Pinterest