מצרים בעיני עבד ובעיני בן-חורין

שאלה: איך אדם יכול לספור 400 שנה (מדרגות) של שהותו בגלות, אם במצרים שורה חושך גמור?

תשובתי: אי אפשר לספור את זה, ולכן הבריחה נעשית בפתאומיות, בחיפזון. האדם אינו יודע מתי הוא ייצא מהגלות. נניח, שהיום בשעה 13:30מסתיימים 400 שנות הגלות המלאות, אבל אינך יכול לדעת את זה. האם אינך רואה לפי הסיפור, שהבריחה נעשית בפתאומיות גמורה?

רק אומרים לך את כל מה שצריך לקחת איתך: מאילו מרכיבים להרכיב את הכלי הרוחני שלך כדי להתעלות אחר כך מעליו.

לפי הסיפור, לאחר יציאתנו ממצרים, לא נשאר שם שום דבר! אני לוקח איתי את כל הזהב, את כל הצאן והבקר, את כל הרכוש ומשאיר מאחורי מדינה ריקה והרוסה. את אותה המדינה שפעם הייתה פורחת, ענקית ונפלאה, מלאה בכל טוב, עם כל הערים היפות. ואת כל זה אני הורס עד היסוד, ויוצא.

מובן שאני יוצא לקראת חיים יותר טובים, כי אין לי כבר מה לאבד. אין בשביל מה להישאר במצרים, שבה אפילו אין כבר מים לשתות, כי הכול נהפך לדם ומסביב הכול מת.

כך נראית לאדם כל החומריות שאותה הוא עוזב. כי באמת, נשארים בה ארמונות מפוארים, המון דברים טובים, הכול פורח, רק בעיניי, זה נראה כארץ הרוסה ושורה בחושך. כך זה נתפס ביחס לאבחנות החדשות שלי, שמחייבות אותי לזלזל בכל הפאר הזה כמו בזבל, ולהשתוקק לברוח ממנו.

אך אם הייתי מסתכל על אותו הדבר בעיניים של עבד, אז הייתי רואה אדמה עשירה והייתי חושב שאין צורך לברוח מכאן. כי מה שמחכה לי מלפנים זה, שמכל הצדדים של מצרים יש מדבר. ופתאום אני מחליט שלהישאר כאן זה הדבר הגרוע ביותר, שאין גרוע ממנו. זה לא סתם מדבר אלא מקום של הרס נוראי, של השפלות הכי נבזית. הכול תלוי באילו עיניים אני מסתכל.

מתוך שיעור על תלמוד עשר הספירות, 18.04.2012

ידיעות קודמות בנושא:
העבדות היא העדר תכונת ההשפעה
רק מי שמוכן להכול, הוא זה שיברח
רק כשתשתחרר, תרגיש שהיית עבד