קבלה, מדע ומשמעות החיים – הרב מיכאל לייטמן בלוג אישי
אנשים מתייחסים לחג הפסח כחג שמציין את היציאה ההיסטורית ממצרים: "פעם היינו עבדים, בנינו לפרעה כמה ערים ופירמידות, ואחר כך יצאנו לחופשי".
אך לאמיתו של דבר, איננו חוגגים תאריך בלוח השנה היסטורי. הרי המצב היום הרבה יותר גרוע מאשר אז. מספיק שתשווה את מצבו של עם ישראל במצרים העתיקה עם מצב העניינים היום. אתה היית רץ לנשק את הידיים של פרעה, רק שיוריד אותך חזרה למצרים.
היהודים חיו בארץ גושן, באזור הפורה ביותר של מצרים, עם אדמות פוריות ועדרי בקר שמנים ודשנים. תעשה מה שאתה רוצה. הרי פרעה לא סתם שולט, הוא שומר עליך. אף אחד לא יעז לגעת בך, הסירים שלך מלאים בבשר, בנהרות יש דגים, במחסנים יש ירקות. אתה "עבד" רק מפני שאתה חייב לשמוע לפרעה. זאת אומרת: "תפעל לפי הציוויים של האגואיזם שלך, ולא יותר".
היהודים חיו טוב, ולכן לא במקרה הם התלוננו במדבר בפני משה: "איפה הבשר והדגים, איפה הבצל והשום שאכלנו במצרים?!", היה לנו טוב, לאן הבאת אותנו?
אז מה אנחנו מזכירים לעצמנו בחג הזה? האם היינו מוקפים אז בשונאים כמו היום? להיפך, היה לנו כל טוב, ושלטונו של פרעה הגן עלינו מכל האויבים. במדינה שלו הוא איפשר לנו לחיות איך שנחפוץ, בשטח נפרד, לפי חוקים משלנו. אז מה רע בזה בהשוואה למצבנו היום?
היום, כפי שכתב בעל הסולם, אם כל היהודים היו יכולים לנסוע לכל ארצות הפזורה, לא היה נשאר בארץ כמעט אף אחד.
צריכים להבין, מצרים הופכת לבית סוהר רק כשאתה מתחיל לחשוב על הגלות הרוחנית, כשהבורא חסר לך. אם לא הצורך בגאולה הרוחנית, מצרים בפני עצמה היא ארץ זבת חלב ודבש. יש לך כאן הכול חוץ מהבורא, חוץ מהתשובה לשאלה על משמעות החיים. כל השאר יש בשפע, אתה חי חיי מלך, וחסר רק דבר אחד: "אני רוצה השפעה ואהבה לזולת".
כשתרצה דווקא את זה, מצרים תיראה לך כגלות. רק זה לא נמצא כאן – אהבה לזולת. אם כך, אנחנו חוגגים את חג הפסח כזכר לחיים הטובים במצרים, ולא את הגאולה והשחרור, שאף אחד לא צריך אותו. הרי לצאת ממצרים, זה אומר לעזוב ולזרוק את כל מה שיש לנו, חוץ מהאהבה.
האם אנחנו מרגישים שאנחנו בגלות? – להיפך, אנשים אינם מבינים על מה מדובר. אבל האהבה לזולת צריכה להפוך לרצון היחידי שלך. משה דורש מפרעה:
– שלח את עמי! אני רוצה לצאת!
– משה, מה חסר לך? אתה הרי גדלת אצלי בידיים. תישאר נסיך מצרים. נסיך! למה אתה עושה אצלי מהפכה? למען האהבה לזולת? השתגעת?!
רק בסוף הדרך, מצרים הופכת עבורנו לארץ גלותית. ועד אז אנחנו שבעים מהכול, חוץ מההשפעה.
אם כך, אנחנו חוגגים לכבוד זה, שפעם הייתה חסרה לנו האהבה לזולת. היה טוב אם אפשר היה באמת להסביר את זה לעם ולהראות להם את מצבם האמיתי של הדברים בימינו. האם היום אנחנו מסכימים אפילו במקצת לעזוב את החיים השבעים למען האהבה לבורא, לזולת, לחברים, להשפעה ההדדית, לדאגה ההדדית? האם אנחנו קרובים לזה? האם מגיע לנו לחגוג את חג החירות?
הרי מדובר על השחרור מהאגואיזם, כשיש לי הכול, ואני רוצה לברוח מזה, אני שונא את השפע הזה, אינני רוצה אותו. אין לי צורך לא באוכל משביע, לא בביטחון, לא בנוחות, לא בבריאות, בשום דבר. אני מוכן לטבוע בים סוף או להתייבש במדבר, העיקר לברוח מהאזיקים שלו.
אז האם אנחנו רוצים חופש?
מתוך שיעור על מאמרו של הרב"ש, 13.04.2011
ידיעות קודמות בנושא:
להגיב לרמזים של הבורא
להתלבש במישהו אחר
לחתוך מעצמך את פרעה
