דף הבית / קבלה לעם / יהדות וקבלה / הדת בראי הקבלה / מסירות נפש לטבע ההפוך

מסירות נפש לטבע ההפוך

בדרך הזאת נדרשים מאיתנו מסירות נפש, ביטול עצמי, או, מה שנקרא, "קבלת עול מלכות שמיים", זאת אומרת, מסירות. אנחנו מבחינים בתכונות דומות אצל חיות: אם קרה אסון כלשהו לבעל הבית או שיש לו איזו בעיה, אז הכלב מרגיש את זה טוב מאוד ומסור לבעל הבית שלו. האם זאת אותה מסירות נפש שעליה מדובר, או לא?

מה ההבדל בין מסירות נפש בדרגות הדומם, הצומח והחי לבין דרגת ה"מדבר"? העבד מתרגל לבעל הבית, מרגיש את התלות שלו בו ומסור לו, כמו כלב. במה הוא שונה מעבד ה'?

העבדות לבורא, זאת מסירות לטבע ההפוך לטבע של עצמו. אני נמצא בתוך ויתור וביטול עצמי, בין שתי נקודות קוטביות שהתחלקו. בתוכי נמצא הרצון לקבל העצמי שלי, שבתוכו אני מרגיש את האגו שלי, כל מיני תביעות, בעיות, אכזבות. אני מרגיש את כל זה ולא מבטל את זה, זה חי בתוכי. אבל למעלה מכל זה, מעל זה, אני לאט לאט, מדרגה אחר מדרגה, רוכש הכרה והבנה, מסירות נפש לתכונה ההפוכה לי.

וברור, ומובן ומוכר לי הפער בין שתי צורות הטבע שנמצאות בי. והמסירות שלי עולה למעלה מהדעת שלי. ככל שהדעת גדולה יותר, אני עולה יותר גבוה מעליה, בצורה הפוכה. והפער, המתח, המרחק בין הטבע האגואיסטי והטבע האלטרואיסטי, בין הכוונה על מנת לקבל והכוונה על מנת להשפיע, לעצמי או לבורא, הפער בין שני הקטבים האלה גדל יותר ויותר.

נאמר: "כל הגדול מחברו, יצרו גדול ממנו", ו"אין אדם עומד על דבר מצווה, אלא אם נכשל בה". כלומר אנחנו חייבים ליפול ולהרגיש עומק גדול יותר של האגו שלנו, של היצר הרע, של הנחש, ורק משם יכולים לעלות לגובה רב יותר של מסירות נפש ושל שיעבוד.

שתי הנקודות האלה אינן מבטלות זו את זו, אלא את כל המרחק ביניהן אנחנו ממלאים בהכרה, בהבנה, באהבה שלנו, שעולה מעל לשנאה. "על כל פשעים תכסה אהבה". זה ההבדל בין מסירות הנפש שלנו לבין סתם מסירות נפש דתית.

הדת דורשת מהאדם ללכת בעיניים עצומות, ככל שהוא מבין פחות, כך הוא מסור לה יותר. הוא מבצע את כל מה שאומרים לו, מבלי לנסות להבין. ככל שיש לו פחות ספקות, ככל שהוא הולך בבטחה קדימה עם הדגל ביד ועם מבט פאנאטי, כך זה נקרא שזה יותר מכובד.

מה שאם כן בחכמת הקבלה, דווקא הספקות, הבלבולים, כל מיני הבעיות והבירורים הפנימיים מביאים לעושר של אבחנות, מחשבות, רעיונות פנימיים. הם כולם הפוכים לבורא ולעבודה דלהשפיע, אבל דווקא מעליהם האדם בונה את מסירות הנפש שלו, מפני שהודות להם הוא מסוגל להבין ולהרגיש.

על הבסיס הזה הוא בונה את ההבנה וההרגשה, משיג את העולם מסוף העולם ועד סופו בשתי צורות הטבע, בכל מיני הרגשות והבנות. הוא לא מסתכל במבט צר ולא הולך בעיניים עצומות, אלא בהכרה המלאה של האגו, וכך בונה את היחס שלו לתכונת ההשפעה, בכך שמבין מהי תכונת הבורא.

הוא מעלה את תכונת ההשפעה מעל לתכונת הקבלה ובאופן עצמאי, הכרתי, הוא נמצא במסירות נפש להשפעה ואהבה. וזה הופך להיות האלוקים שלו.

מתוך ההכנה לשיעור, 22.01.2013

ידיעות קודמות בנושא:
פועלים בחווה של הבורא
במדבר אין למי לצעוק, רק לשמיים
מסירות הנפש מעל לאהבה ולשנאה

לינק מקוצר למאמר: https://laitman.co.il/tb0t4

השאירו תגובה.

כתובת דוא"ל לא תוצגחובה למלא שדות מסומנים *

*

Pin It on Pinterest