דף הבית / קבלה לעם / התפתחות רוחנית / מסחטת מיץ (תוצרת מצרים)

מסחטת מיץ (תוצרת מצרים)

הכול נובע מתוך הקשר בין האור והרצון. הרצון שנברא על ידי האור "יש מאין", עובר שלבי התפתחות: בחינות שורש, א', ב', ג', ד'. ורק בדרגת ד' דד', הנברא מתחיל להרגיש את עצמו כנברא מול הבורא, כמו אורח מול בעל הבית, עם כל ההרגשות וההבנות הנחוצות לו כדי לעשות פעולה עצמאית.

וכל עוד אנחנו לא משיגים כזאת בחינת התפתחות על ידי האור העליון, הבורא, אנחנו לא יכולים להרגיש את עצמנו עצמאיים ובכלל לא מרגישים את עצמנו, את המצב שלנו. עד אז, זאת בינתיים פשוט פעולה של העליון. בדומה לאופן שמנוהל הוויכוח על כך, מתי העוּבר כבר נחשב לאישיות ולא סתם אוסף של תאים, אלא הוא כבר אדם. לאחר מכן כבר אי אפשר להרוג אותו כי יש לו את כל הזכויות לקיום, כמו כל אדם.

כך זה קורה בכל תהליך של התפתחות. עד שבחינה ד' לא התייצבה סופית בכל פעולה, עדיין אין נברא. עד שהיא לא תתחיל לבצע פעולות עצמאיות, אפילו איזו פעולה מסוימת, בהתאם לדרגתה, היא לא נקראת נברא, אלא נמצאת כולה בחזקת הבורא. עדיין אין לה הרגש עצמי ולכן אי אפשר לשייך לה שום פעולות לא רעות ולא טובות, לא עבירות ולא מצוות.

אחר כך מתוך הוי"ה ראשונה זו מתפתחות עשר ספירות. "מלכות" מתחילה לעבוד בעל מנת להשפיע: "חשכה כאורה יאיר". כלומר "מלכות" מתחילה להאיר, לתת, מקבלת תכונות הדומות לאור ולכן נקראת "ספירות" (מהמילה ספיר, מאיר). יוצאות עשר ספירות בדיוק, לא תשע ולא אחת עשרה, מפני שדווקא שם, איפה שמסתיימת הספירה האחרונה, קיימת האפשרות לפעול באופן עצמאי.

אותו הדבר נכון גם לגבי היגיעה שלנו. אנחנו חייבים להגיע בדיוק לסאה מלאה התואמת לאותה המידה, למצב שבו אנחנו נמצאים. ואנחנו אף פעם לא יודעים את המצב שבו נמצאים, כי הידיעה הזאת אפשרית רק ממדרגה עליונה יותר שהולידה אותו. רק על ידי עלייה למדרגה שהולידה אותנו אנחנו מתחילים לשלוט על מה שנמצא למטה ממנה, ואז מבינים את המצב שעברנו.

יוצא, שלאדם אף פעם לא ידוע מצבו האמיתי. עד שהוא לא יסיים את המידה האחרונה של היגיעה שלו, זה כאילו שלא עשה כלום! ואפילו עוד יותר גרוע: החושך הגדול ביותר מתגלה דווקא בסוף, כלומר הקושי, הייאוש, חוסר האונים, כל ההרגשות הלא נעימות באות דווקא לפני סיום היגיעה. כמו ביציאת מצרים – ההתנגדות לאגו מחריפה, עד שלא עוברות עשרת המכות שאחריהן נעשית הבריחה. אנחנו מוכנים לעשות הכול, רק להתנתק ממנו, ורק בסוף מתרחשת הגאולה.

כלומר חייבים לתת יגיעה עד סוף המידה האחרונה, והגאולה תבוא בפתאומיות. כל השלבים האחרונים, ובמיוחד השלב המסיים, הם הקשים ביותר, מתישים, כמו במסחטת מיץ. וכאן עוזרים רק הסבלנות והעקשנות אשר לחלוטין תלויות בסביבה. נקווה שאנחנו נצליח להחזיק מעמד עד הסוף: כמו שכותב בעל הסולם, ב"הקדמה לתלמוד עשר הספירות": "ורק הגבורים מהם, אשר מידת סבלנותם עמדה להם, וניצחו את השומרים ההם, ופתחו הפתח, זכו תיכף לקבל פני המלך…"

מתוך שיעור בנושא הכנה לכנס, 07.01.2014

ידיעות קודמות בנושא:
הגאולה מגיעה כהרף עין
הטיפה האחרונה
סאת היגיעה שלי

לינק מקוצר למאמר: https://laitman.co.il/Yv4OO

השאירו תגובה.

כתובת דוא"ל לא תוצגחובה למלא שדות מסומנים *

*

Pin It on Pinterest