דף הבית / המשבר ופתרונו / מנוע הקִדמה שבק חיים

מנוע הקִדמה שבק חיים

בעל הסולם, מאמר "השלום": "שכבר האנושות השליכה את עצמה לימין קיצוני כמעשה גרמניא או לשמאל קיצוני כמעשה רוסיא ולא בלבד שלא הקלו לעצמם את המצב אלא עוד החמירו המחלה והכאב, והקולות עד לשמים, כידוע לכלנו."

נכון להיום, כל האמצעים שפעלו עד כה, אינם תקפים. לא משנה באילו כיווני התפתחות אנחנו נבחר, אילו תוכניות שנעשה, אילו המלצות או חידושים נמציא, בסופו של דבר, כל אלה רק יכניסו אותנו למשבר יותר עמוק, יחייבו אותנו לבזבז כוחות לריק ויגבירו את הייסורים.

אז מה לעשות? אדם חכם משתדל לזהות מראש את כל התהליך מתחילתו ועד סופו כלפי המטרה הנתונה מראש. אם נעשה כך, בוודאי שנחסוך סבל ונקצר את הזמנים בדרך שתביא בכל זאת לאותה התוצאה.

ולהיפך, כל עוד אנחנו דוחים את התיקון היחיד האפשרי, אז השלבים הרעים רק נמתחים. כי אם אנחנו ממשיכים להתקדם במישור הגשמי, האגואיסטי, אז אנחנו מעלים כל פעם את האגו שלנו ומתגברים על המצבים שמתגלים כרעים. האגו גדל יותר ויותר, אנחנו ממציאים דברים יותר ויותר חדשים בתחום הטכנולוגיה, אמצעי התקשורת והחוקה.

במקום מלך, מקימים פרלמנט, מפקידים מזומנים בחשבונות הבנק, ניתנת עדיפות ליוזמות פרטיות… מדוע זה קורה? כדי לתת לאנשים הזדמנויות שונות לממש את הרצון האגואיסטי וכך להמשיך להתפתח.

אנחנו נמצאים כל הזמן בתנועה הזאת, וכל מדרגה קטנה מגלה את אפסיותה ברגע מסוים שבו אנחנו כבר לא מסוגלים לספק לעצמנו את הדרישות של הרצון המתפתח והוא מאלץ אותנו להמשיך להתפתח.

נכון להיום, הרצון הגיע לרוויה מסוימת ועכשיו אנחנו צריכים להחליט מה לעשות עימו. לא משנה אילו אמצעים אנחנו מנסים, הם לא יביאו יותר להצלחה. "החומר", "הרצון לקבל", שהוא היסוד להתפתחות החברה האנושית בת אלפי שנים הפסיק להניב פירות. התחרות כבר לא יכולה להיות המנוע של הקִדמה.

אנחנו נמצאים בחיפוש אחר כיוונים חדשים, מנסים להבין מה עוד אפשר לעשות. אך לא מוצאים כלום. לא נשארו עוד אפשרויות בתעשייה, במסחר או במדע. אנחנו מימשנו, מיצינו את עצמנו.

כמובן, שמעדיפים לחשוב שזה מבוי סתום זמני לפני פריצה חדשה כלשהי. אבל יש כאן בעיה עקרונית, והיא, שאנחנו פיתחנו את החברה רק כדי להשתמש בכוח האגו שלנו. ונכון להיום, האגו כבר לא עובד.

לכן, אסור להמשיך להתקדם בכיוונים שאנחנו פיתחנו מאז ומתמיד. הכוח האגואיסטי, היסוד של ההתפתחות, מיצה את עצמו. ואנחנו כבר עדים לכך שהוא מתחיל "לאכול" את עצמו.

פעם, האדם רצה להקים משפחה, להביא ילדים לעולם ולחנך אותם, לבנות בית, להתעשר… לפני זמן מה, בסך הכול לפני כעשר, עשרים שנה, המטרות והדרישות הללו היו מאוד מובנות, אבל נכון להיום, אנשים רבים כבר אינם נמשכים לזה. הערכים הקודמים ירדו פתאום לטמיון. לכן, עדיף לשבת, לעשן סיגריה, שהפכה לכמעט חוקית, וזהו.

האנושות איבדה את אחיזתה. נשבר עמוד התווך של האגו שהיה מספק לנו התפתחות לאורך כל ההיסטוריה. ולמרות שהממשלות וכלי התקשורת מצליחים עדיין לטשטש את המציאות, למעשה אין לנו לאן להתקדם.

אם נמשיך להיות בשיא ונמשיך להתעמק יותר ויותר בתוך המכלאה של ההזדמנויות המצטמצמות, אז הצרות תגברנה. ככל שנמשיך להתקדם באותה הדרך, זה יזרז את התפתחותנו הרעה. שימוש לא נכון באגו, "ניצול יתר" שלו בזמננו, יראה לנו בסופו של דבר שהוא לא עובד יותר. האפסיות של האהבה העצמית יוצאת לאור.

אנחנו רואים כבר "מוטציות" בהתנהגות, ביחסים בין האנשים והמדינות. רבים לא רוצים אפילו לחשוב בהיגיון האם זה טוב או רע להם, אלא הם פשוט פועלים בעקבות הדחפים שלהם ומעדיפים לא לחשוב על התוצאות. כך משתנה ההתנהגות האגואיסטית הרגילה.

זהו שלב מאוד מסוכן, כי הוא עלול להוביל להתפרצות בכל כיוון אפשרי. לכן מתגלה חכמת הקבלה, לכאורה משהו מלאכותי, לא טבעי לנו, אבל מצד שני, טבעי ונכון.

כי אם כבר אנחנו מיצינו את הדחף האגואיסטי האנושי שלנו להתקדמות ולהתפתחות, אז נשאר רק דבר אחד – לעלות למדרגה הבאה שנמצאת מעל האהבה העצמית. חוץ מכוח הקבלה קיים כוח נוסף בעולם – כוח ההשפעה. אז מדוע שלא נבנה אנושות חדשה על בסיס התכונה הזאת? מדוע שלא נבסס על כך את היחסים בינינו? בואו נשתמש בכוח השני שנמצא בטבע. אסור להמשיך להתעלם מההשפעה. גם קודם היא עמדה לרשותנו, אבל לא הרגשנו בה צורך, כי האגו דחף אותנו קדימה, החשיב את כוח ההשפעה כמשהו מיותר.

כוח הקבלה בער בנו יותר ויותר, שלא חשבנו אפילו שההשפעה נותנת לנו הזדמנויות גדולות יותר להתקדם. כי בעזרת ההשפעה אנחנו משתמשים בכלים החיצוניים של הסביבה, ברצונות, בהשגות, בחיבורים, בשכל הגדול, בכוח הגדול שקיים בחוץ. אנחנו בכלל לא חשבנו שאולי בעזרת כוח ההשפעה אנחנו יכולים להתפתח בדרך טובה? ההשפעה מבוססת על הטבה הדדית. זה פותח פרספקטיבות אין סופיות, כי האנושות תוכל סוף סוף לאחד את כוחותיה במקום לבזבז אותם על מאבקים פנימיים. כי דווקא הפירוד מחליש אותנו. כפי שזוג עשיר שמתגרש, עורכי הדין זוכים לקבל את רכושו. בסופו של דבר, שני הצדדים נשארים בלא כלום יחסית למצבם הקודם.

באופן כללי, תחרותיות והישגיות מקדמות באמת רק אם אנחנו לא מתחרים ישירות האחד נגד השני, לא על בסיס של שנאה הדדית, אלא אם אנחנו עושים זאת ברמה רעיונית, למען האנושות.

נכון להיום אנחנו מתחרים מי יותר טוב, הסחורה של מי יותר טובה. במאבק כזה כל אחד רוצה "לחסל" את המתחרה, זה מצב הרסני ולא בונה. במצבים כאלה, לא טובת הכלל היא שמנצחת ולכן זה מזיק לנו.

עכשיו אנחנו נכנסנו לתקופה של תחרותיות הרסנית. כתוצאה מזה האגו מתחיל לאכול את עצמו והופך למחלה שאוכלת את האדם. פעם האגו היה הכוח המפתח, ועכשיו הוא הפך לכוח הרסני.

מתוך שיעור על פי המאמר "השלום", 26.10.2014

ידיעות קודמות בנושא:
סיפור אימה… עם סוף טוב
לא להרס, אלא ליצירה
שני שותפים: אגואיזם ואלטרואיזם

לינק מקוצר למאמר: https://laitman.co.il/mpYcw

השאירו תגובה.

כתובת דוא"ל לא תוצגחובה למלא שדות מסומנים *

*

Pin It on Pinterest