מדי יום, בזמן שיעור הקבלה היומי, עמדת המקורות מוצאת אסמכתות לדברי מתוך כתבי המקובלים. לפניכם לקט הציטוטים שהם מצאו לשיעור של היום, בצירוף ציון החלק הרלוונטי של השיעור, תקציר דברי והזמן שבו הדברים נאמרו
חלק א – זוהר לעם, פרשת בא, אות קמח
נושא: מה הפרוש "מילוי" על פי חכמת הקבלה (26:35)
"מילוי: מדת עביות שיש במסך אשר בכלי שהזווג העליון נעשה עליו, מכונה בשם מילוי, משום שהכלי מתמלא אור בסבתו"
נושא: אין שום שינוי באור, אלא כל השינויים עשויים רק בערך המקבלים, כלומר בכלים בלבד (27:00)
"בערך עצמם נבחנים כל העולמות לאחדות הפשוט ואין שינוי באלוקות, שהוא סוד "אני הוי"ה לא שניתי". ובאלקות לא שייך ספירות ובחינות. ואפילו הכינויים הזכים ביותר אינם מכנים את האור כשהוא לעצמו, כי הזה בחינת עצמותו שאין בו שום השגה. אלא, כל הספירות וההבחנות, המדובר בהם הוא רק ממה שאדם משיג בו. כי הבורא ית' רצה שאנחנו נשיג ונבין את השפע, בסוד רצונו להטיב לנבראיו"
"כל ריבוי השמות הם רק כלפי המקבלים. לכן, השם הראשון שנתגלה בסוד שורש לנבראים, מכונה שם אין סוף ברוך הוא… והוא מאיר תמיד בשם הראשון, הנקרא רצונו להטיב לנבראיו בלי סוף… וגילוי שם זה נשאר בלי שום שינויים. וכל הצמצומים וריבוי השינויים המה עשויים רק בערך המקבלים"
נושא: על ה- "סגולה" שבלימוד חכמת הקבלה (52:30)
"יש סגולה נפלאה לאין ערוך, לעוסקים בחכמת הקבלה, ואע"פ שאינם מבינים מה שלומדים, אלא מתוך החשק והרצון החזק, להבין מה שלומדים, מעוררים עליהם את האורות המקיפים את נשמתם… ולפיכך, גם בשעה שחסרו לו הכלים, הנה, בשעה שהאדם עוסק בחכמה הזאת, ומזכיר את השמות של האורות והכלים, שיש להם מבחינת נשמתו שייכות אליו, הנה הם תיכף מאירים עליו, בשיעור מסויים, אלא שהם מאירים לו בלי התלבשות בפנימיות נשמתו, מטעם שחסרים הכלים המוכשרים לקבלתם, כאמור. אמנם ההארה שמקבל פעם אחר פעם, בעת העסק, מושכים עליו חן ממרומים, ומשפיעים בו שפע של קדושה וטהרה, שהמה מקרבים את האדם מאד, שיגיע לשלימותו"
"נמצא בה(בחוכמת הקבלה), סגולה מפוארת, אשר כל העוסקים בה, אף-על-פי שאינם מבינים עדיין מה שכתוב בה, מזדככים על ידה ומאורות העליונים מתקרבים"
"אמרו חז"ל "בראתי יצר הרע בראתי תורה תבלין" (בבא בתרא ט"ז).
וענין התבלין הוא כמו שאמרו חז"ל, "הלואי אותי עזבו ותורתי שמרו המאור שבה מחזירן למוטב" (ירושלמי חגיגה פ"א ה"ז). נמצא לפי זה שיש סגולה בתורה להחזיר האדם למוטב, שהכוונה על הרע שנמצא באדם, הינו הרצון לקבל שיהיה בעל מנת להשפיע"
חלק ג – כתבי בעל הסולם, הקדמה לספר הזוהר, אות יד, ע"מ 434
נושא: "כל נשמה שלמה משיגה כל הנשמות, מאדם הראשון עד גמר התיקון" (28:00)
"כל נשמה שלמה משיגה כל הנשמות, מאדם הראשון עד גמר התיקון, כמו אדם המשיג את מכריו ושכניו, ועל פי ידיעותיו הריהו נשמר מהם, או שמתחבר ומתקיים עמהם. ולא יהיה הדבר לפלא איך ישיג כל הנשמות כולן, כי הרוחניות אינה תלויה בזמן ומקום, ואין מיתה תמן"
נושא: בבירור כלפי הבורא יכול האדם לרמות את עצמו, לעומת זאת בבירור כלפי הקבוצה, הדבר פרוש תמיד לנגד עיניו, ולכן הוא שמור מטעויות (36:30)
"אותו חלק התורה הנוהג בין אדם לחברו, הוא היותר מסוגל להביא את האדם למטרה הנרצת, משום שהעבודה במצוות שבין אדם למקום ית' היא קבועה ומסויימת ואין לה תובעים והאדם מתרגל אליה בנקל, וכל שעושה מחמת הרגל כבר אינו מסוגל להביא לו תועלת כנודע. משא"כ חלק המצוות שבין אדם לחברו הוא בלתי קבוע ובלתי מסויים והתובעים מסבבים אותו בכל אשר יפנה, וע"כ סגולתם יותר בטוחה ומטרתם יותר קרובה"
"יש לדעת, כי באהבת חברים יש מעלה, שאין האדם יכול לרמות את עצמו, ולומר שהוא אוהב את החברה, אם הוא באמת לא אוהב אותם. כי כאן ניתן לתת לעצמו בקורת, אם הוא באמת יש לו אהבת חברים או לא. מה שאין כן באהבת ה', אין אדם יכול לעשות בקורת על עצמו, אם כוונתו אהבת ה', היינו שרצונו להשפיע לה' או רצונו לקבל בעמ"נ לקבל"
"וזה ששיער הלל הנשיא, אשר "ואהבת לרעך כמוך" הוא המטרה האחרונה שבמעשיות. כי הוא האופי והצורה היותר ברורה לאדם. ואין לטעות במעשים, שהרי הם מסודרים לעיניו, ויודע שאם מקדים צרכי חברו על צרכי עצמו, הריהו במדת השפעה, ולפיכך אינו מגדיר(הלל הנשיא) המטרה – "ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך". כי באמת הם היינו הך, כי גם את חברו הוא צריך לאהוב בכל לבבו ובכל נפשו ומאודו. כי כן מתבטא במלה "כמוך". כי את עצמו ודאי שהוא אוהב בכל לבבו נפשו ומאודו, ובהשי"ת יכול לרמות את עצמו. ובחברו הדבר פרוש תמיד לנגד עיניו"
נושא: כל ההתקדמות של האדם נמדדת דווקא מתוך גילוי הקלקולים המתגלים בו, במהלך דרכו הרוחנית. לכן יש לו על מה לשמוח, כי יש לו מה לתקן (47:40)
"אני שש ושמח באותם הקלקולים הגלוים, ומתגלים… אמנם כמה אני מתאונן ומצטער, על הקלקולים שעדיין לא נתגלו, ועתידים להתגלות, כי קלקול הטמון הוא באפס תקוה, ותשועה גדולה מהשמים – היא ההתגלות שלו, כי זה הכלל, שאין לך נותן מה שאין בו, ואם נתגלה עכשיו, אין שום ספק שהיה גם מעיקרא, אלא שטמון היה, לכן שמח אני בצאתם מחוריהם… שבהתגלות רשעים קבורים, אע"פ שלא נכבשו בשלימות, מכל מקום התגלותם עצמם, לתשועה גדולה יחשב"