מן המקורות 15.01.10

מיכאל לייטמן

מדי יום, בזמן שיעור הקבלה היומי, עמדת המקורות מוצאת אסמכתות לדברי מתוך כתבי המקובלים. לפניכם לקט הציטוטים שהם מצאו לשיעור של היום, בצירוף ציון החלק הרלוונטי של השיעור, תקציר דברי והזמן שבו הדברים נאמרו

הכנה לשיעור הקבלה היומי

נושא: ברגע שהבורא מעורר את האדם, ושם ידו על הגורל הטוב, יש לאדם בחירה חופשית. ודבר הבחירה החופשית של האדם תלוי בבחירת הסביבה הנכונה, שתפעל עליו, ושיוכל להתפעל ממנה, כי בזה הוא מקבל כוחות ורצון להתקרב למטרה (14:26)

"כי אמת הדבר ונכון מאד, שה' יתברך בעצמו מניח ידו של אדם על גורל הטוב… ודבר הבחירה של האדם היא רק לענין החיזוק… להתחזק בדרך הטוב בכל מיני אמצעים ותחבולות, ויעשה כל מה שתמצא ידו לעשות בכחו, עד שיגמור את מלאכת הזכוך, ולא יפול חס ושלום תחת משאו באמצע הדרך"

(כתבי בעל הסולם, הקדמה לתע"ס, , אות ד')

"יש חירות לרצון לבחור מלכתחילה בסביבה כזו, בספרים ומדריכים כאלו שמשפיעים לו שכליות טובות. ואם לא יעשה זאת, אלא מוכן לבוא בכל סביבה המזדמנת לפניו, ולקרוא בכל ספר שמזדמן לפניו. שמשום זה ודאי יפול בסביבה רעה, או יבלה זמנו בספרים שאין בהם תועלת, שהם מרובים ויותר נוחים לפניו. שמתוך זה נעשה כפוי להשכלות גרועות ורעות, המביאים אותו לחטא ולהרשיע, ודאי ענש יענש, לא מטעם המחשבות והמעשים הרעים, שאין לו בחירה עליהם – אלא מטעם שלא בחר להיות בסביבה הטובה, כי בזה וודאי יש בחירה.
לכן, המתאמץ בימי חייו, ובוחר בכל פעם בסביבה טובה יותר – הרי הוא ראוי לשבח ולשכר. וגם כאן, לא מטעם מחשבותיו ומעשיו הטובים, הבאים לו בהכרח בלי בחירתו, אלא מטעם התאמצותו לרכוש לו סביבה טובה המביאתו לידי המחשבות והמעשים האלו"

(כתבי בעל הסולם, מאמר "החירות")

נושא: כל הדחיות, וההכבדות, והבילבולים שהאדם מקבל מהבורא בדרך, נועדו להביא את האדם להכרה ולהחלטה אמיתית שרק הבורא יכול לעזור לו, ולקרב אותו אליו (20:00)

"כל הדחיות שהיה לו, היה הכל מאת ה'. היינו, שלא מטעם שהוא לא היה בסדר, שלא היה לו היכולת להתגבר. אלא, לאלו אנשים שרוצים באמת להתקרב לה', ובכדי שלא יהיה מסתפק במועט, כלומר שלא ישאר בבחינת ילד קטן, בלי דעת. ומשום זה, ניתן לו מלמעלה עזרה, שלא יהיה לו היכולת לומר, שברוך ה' שיש לו תורה ומצות ומעשים טובים, ומה חסר לו עוד. וזה דוקא אם באמת, שיש לאדם הזה רצון אמיתי. אז, האדם הזה מקבל עזרה מלמעלה, ומראים לו תמיד, איך שהוא לא בסדר במצב הנוכחי. דהיינו, ששולחים לו מחשבות ודיעות, שהם נגד העבודה. וזהו בכדי שיראה, שאין הוא בשלימות עם ה'.
ועד כמה שהוא מתגבר, הוא רואה תמיד, איך שהוא נמצא, במצב שהוא רחוק מקדושה, משאר עובדים שהם מרגישים, שהם בשלימות עם ה'. מה שאם כן הוא, תמיד יש לו טענות ותביעות, ולא יכול לתרץ את ההתנהגות של הבורא, איך שהוא מתנהג עמו. וזה גורם לו כאב, מדוע הוא לא שלם עם הקב"ה. עד שבא לידי הרגשה, שממש אין לו שום חלק בקדושה. והגם שמקבל לפעמים איזה התעוררות מלמעלה, שמחיה אותו לפי שעה, אבל תיכף הוא נופל למקום השפלות. אולם, זהו הסיבה, שגורם לו שיבוא לידי הכרה, שרק ה' יכול לעזור, שיקרב אותו באמת"

(כתבי בעל הסולם, מאמרי שמעתי, מאמר א' "אין עוד מלבדו")

נושא: את הרשימות של הנשמה שלי אני מגלה ומשיג על ידי הקשר עם אחרים. כל אחד ואחד מהם, למרות שמורגש לי כחלק נפרד ממני, ממש מחוצה לי, אבל למעשה הם חלק מנשמתי שנשברה. ועלי מוטל לחבר אלי את החלקים האלו, אע"פ שזה נגד רצוני, כי בחיבור הזה מתגלה הבורא (40:10)

"ולא חסר לך כלום, אלא לצאת בשדה אשר ברכו ה', וללקט כל אלו האיברים המדולדלים שהתדלדלו מנשמתך, ולצרף אותם לגוף אחד. ובגוף השלם הזה ישרה ה' שכינתו בתוכו בקביעות בלי הפסק כלל. והמבוע של תבונה רבה, ונחלים עליונים של אור, יהיו כמעין שלא פסק"

(כתבי בעל הסולם, אגרת ד, ע"מ 682)

"בסוד שבירת הכלים, נעתקו כל האותיות, להנהגות ובריות הגשמיים, שבהיות האדם משתלם ומגיע אל שורשו, מוכרח מעצמו ללקטם, אחת לאחת, ולהמציאם לשורשם לקדושה, שז"ס "מכריע את עצמו ואת העולם כולו לכף זכות"

(כתבי בעל הסולם, אגרות, אגרת יט)

"לעניות דעתי, שבאמת אין בעולם יותר מנשמה אחת, כמו שכתוב, )בראשית ב, ז( "וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים". ואותה נשמה מצויה בכל בני ישראל, אצל כל אחד ואחד בשלמות, כמו אצל אדם הראשון. כי הרוחני לא יבא בחיתוכים וחילוקים, שזה דווקא מִגִּדְרֵי הגשמיים. אלא מה שאמר שיש ששים רבוא נשמות וניצוצי נשמות, נראה שזה מתחלק בכח גופו של כל אחד ואחד. דהיינו, בתחילה הגוף חוצץ ומונע זוהר הנשמה ממנו מכל וכל… והסימן אם נתתקן הגוף בשלמות, בשעה שמרגיש שנשמתו נמצאת בכל כלל ישראל, בכל אחד ואחד מהם, ולכן אינו מרגיש גם כן את עצמו לבחינת פרט, כי זה תלוי בזה, ואז הוא תמים בלי מום, ושופע עליו באמת הנשמה בכל כחה, כמו שהופיעה באדם הראשון"

(כתבי בעל הסולם, מאמר "ששים רבוא נשמות", ע"מ 506)

"אמר בן זומא, כל אלו לא נבראו אלא לשמשיני, ואני לשמש את קוני ".
לפי מה שפרש אבי אמורי זצ"ל, הכוונה, שכל החסרונות שהאדם רואה אצל אחרים והוא מאמין שהם שלו, לכן יש לו מה לתקן. נמצא שכל העולם משמשים אותו, בזה שממציאים לו את החסרונות שלו, והוא לא צריך לחפש בעצמו, אלא הם עושים לו טובה גדולה, בזה שממציאים לו החסרונות שלו"

(כתבי רב"ש, כרך ג, מאמר "לשמשני")

נושא: ההבדל בין "גלות" ל – "גאולה", על פי חכמת הקבלה (75:50)

"צורתו של ההעדר אינו אלא בחינת השלילה של ההויה. והנה צורת ההויה, שהיא הגאולה, מודעת לנו בכתוב "ולא ילמדו עוד איש את רעהו, כי כולם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם". ואם כן יהיה צורתו של ההעדר הקודמתו. דהיינו צורתה של ה-גולה היא בחינת השלילה של דעת ה' , שזהו חסרון באל"ף, שחסר לנו ב-גולה והמקווה לנו ב-גאולה, שהיא הדביקות ב"אלופו של עולם". שזהו כל פדות נפשינו בדיוק, לא פחות ולא יותר. והוא שאמרנו, שכל האותיות של גאולה נמצא בגולה, חוץ מאל"ף, שהוא "אלופו של עולם""

(כתבי בעל הסולם, מאמר "וזאת ליהודה", ע"מ 82)

"גולה הוא אותיות גאולה, וההפרש הוא באלף. זאת אומרת שצריכים להמשיך בחינת אלופו של עולם בתוך הגולה, אזי תכף מרגישים את הגאולה"

(כתבי בעל הסולם, מאמרי שמעתי, מאמר קכז "להבין ההפרש בין עיקר ועצמות, ותוספת שפע")

נושא: קודם המעשה חייב אדם לומר "אם אין אני לי מי לי", אבל לאחר קיום המעשה מחוייב האדם להאמין ולחשוב שהכל נעשה מצד הבורא, כמו שכתוב "אין עוד מלבדו" (77:50)

"טרם שאדם יוצא לשוק להרויח דבר יום ביומו, צריך הוא לסלק מחשבותיו מהשגחה פרטית, ולומר אז: "אם אין אני לי מי", ולעשות כל ההמצאות שעושים הגשמיים, בכדי שירויח מעותיו כמותם. אולם בערב, כשבא לביתו ושכרו אתו, חס ושלום מלחשוב שברבוי המצאותיו, עשה את הרווח, אלא אפילו היה מונח במרתף כל היום גם היה מצוי שכרו בידו. כי כן חשב עליו ה' מכל מראש, וכן מוכרח להיות"

(כתבי בעל הסולם, אגרות, אגרת טז)

"קודם עשיית המצוה, אין לחשוב כלל בהשגחה פרטית, אלא אדרבה, צריך האדם לומר: "אם אין אני לי מי לי". אבל אחר המעשה, מחוייב האדם להתישב בעצמו, ולהאמין שלא מכוחי ועוצם ידי עשיתי המצוה, אלא רק מכח ה', שכן חשב עלי מכל מראש, וכן הייתי מוכרח לעשות"

(כתבי בעל הסולם, אגרות, אגרת טז)

נושא: מהי הצורה הדתית על פי חכמת הקבלה (88:00)

"הצורה הדתית של כל האומות צריכה לחייב בראשונה את חבריה את ההשפעה לזולתו בצורה של "ואהבת לרעך כמוך" …וזהו דת כולל לכל האומות . אבל חוץ מזה יכולה כל אומה ללכת בדתה היא, ובמסורת שלה, ואין לאחת להתערב בחברתה"

(כתבי בעל הסולם, מתוך כתבי הדור האחרון)

נושא: בזמן תקופת הגלות, חוכמת הקבלה נגנזה והמקובלים אסרו לעסוק בה. אך מאחר ונסתיימה תקופה זו, לא רק שמותר לעסוק בחוכמת הקבלה, אלא חובה לעסוק בה ולהפיצה לכל האנושות (92:00)

"מה שנגזר למעלה שלא יתעסקו בחכמת האמת בגלוי היה לזמן קצוב, עד שתשלים שנת הר"ן (1490). ומשם ואילך יקרא דור אחרון, והותרה הגזירה, והרשות נתונה להתעסק בספר הזוהר. ומשנת ה"ש (1540) … מצוה מן המובחר שיתעסקו ברבים, גדולים וקטנים… (שרק) בזכות זה עתיד לבוא מלך המשיח ולא בזכות אחר (ולכן) אין ראוי להתרשל"

(אברהם בן מרדכי אזולאי, הקדמת ספר אור החמה, עמ' פ"א(נמצא גם בספר לראות טוב))

"הבה נקוה כי… כל אחינו בית ישראל יקבעו לימוד בספר הזוהר הקדוש יחד עשיר ואביון קטון וגדול שם הוא. ומה טוב ומה נעים אם ישתדלו לקבוע חברות ללימוד הזהר ובפרט לעת כזאת אשר ניצוצי הגאולה החלו לפרוח עלינו להשתדל בלימוד הקדוש הזה המסוגל לביאת משיח צדקינו כאשר דבר בקדשו אליהו הנביא זכור לטוב לרעיא מהימנא דבהאי ספר הזוהר יתפרקון מן גלותא וביה יפקון מו גלותא"

(הקדמת הרבנים לזוהר דפוס ג'רבה (נמצא גם בספר "לראות טוב"))

חלק ג – זוהר לעם, פרשת שמיני, אות צח

נושא: כל המציאות קיימת בתוך האדם, ולא מחוצה לו כפי הנראה ומורגש לו (01:20 עד 11:20)

"חוש הראיה שלנו, שאנו רואים לפנינו עולם גדול ענקי וכל מלואו הנהדר, הרי באמת אין אנו רואים כל זה אלא רק בפנימיותנו. כלומר, במוח האחורי שלנו, יש שמה כעין מכונה פאטאגרפית, המציירת לנו שמה כל הנראה לנו, ולא כלום מחוץ לנו… ומה שאנו רואים מחוץ לנו אינו ענין אמיתי"

(כתבי בעל הסולם, מבוא לספר הזוהר, אות לד, ע"מ 112)

"אף על פי שבפועל אנו רואים הכל ממול פנינו, מכל מקום כל בעל שכל יודע בברור, שכל הנראה לנו אינו אלא בפנימיות מוחנו בלבד"

(כתבי בעל הסולם, מבוא לספר הזוהר, אות לד, ע"מ 112)

"איתא בזוהר ויקרא פרשת תזריע דף מ' תא חזי דכל מה די בעלמא לא הוי אלא בגיניה דאדם, וכלהו בגיניה מתקיימי וכו', הדא הוא דכתיב וייצר ה' אלקים את האדם, בשם מלא, כמה דאוקימנא, דאיהו שלימותא דכלא וכללא דכלא וכו', וכל מה דלעילא ותתא וכו' כלילן בהאי דיוקנא. הרי מפורש, שכל העולמות העליונים והתחתונים כלולים כולם בהאדם, וכן כל המציאות הנמצאת בעולמות ההם אינם רק בשביל האדם"

(כתבי בעל הסולם, הקדמה לפתיחה לחכמת הקבלה, אות א' )

נושא: תכלית האדם מעת שנברא היא להגיע לדביקות בבורא, כלומר להרגיש את הבורא במידה שלימה (14:30)

"המטרה הסופית שלנו היא הכשרתינו לדבקותו יתברך שישכון בתוכנו"

(כתבי בעל הסולם, מהות הדת ומטרתה, ע"מ 400)

"כונת הבורא על הבריאה מעת שנבראה הוא להודיע את אלקותו לזולתו. כי דבר הודעת אלקותו מגיע לנברא במדת שפעו הנעים ההולך ומתרבה אליו עד השיעור הרצוי. שבזאת מתרוממים השפלים בהכרה אמיתית להיות למרכבה אליו ולדבקה בו, עד שמגיעים לשלמותם הסופית: "עין לא ראתה אלקים זולתך"

(כתבי בעל הסולם, מאמר מתן תורה, אות ו', ע"מ 386)

"כל סדרי הבריאה, בכל פנותיה ומבואיה ומוצאיה ערוכה ומסודרת בכל מראש, רק על פי התכלית הזו שיתפתח מתוכה המין האנושי, שיעלה במעלותיו, עד שיהיה מוכשר להרגשת אלקיות כמו הרגשת רעהו"

(כתבי בעל הסולם, מאמר "תורת הקבלה ומהותה")
לינק מקוצר למאמר: https://laitman.co.il/JSSlz

השאירו תגובה.

כתובת דוא"ל לא תוצגחובה למלא שדות מסומנים *

*

Pin It on Pinterest