קבלה, מדע ומשמעות החיים – הרב מיכאל לייטמן בלוג אישי
שאלה: חכמת הקבלה טוענת שיש לה פתרון לכל המלחמות של עם ישראל. כיצד היא קשורה למלחמות הללו?
תשובה: באופן כללי, חכמת הקבלה היא האמצעי לגילוי של מערכת ההנהגה העליונה של כל המציאות. מדובר במערכת אין סוף, אשר דרך חמש רמות של העלמה מגיעה לעולם שלנו ומנהלת אותו.
למעשה, חכמת הקבלה מגלה לנו את כל המערכת הענקית הזאת, את העולם אין סוף ואת מה שמתחתיו: עולמות אדם הקדמון, אצילות, בריאה, יצירה ועשייה – עד העולם הזה. היא מסבירה כיצד הכוחות מגיעים מלמעלה, מעולם אין סוף, בדומה לספירות שנכנסות אחת לתוך השנייה. בסופו של דבר, היקום שלנו, כדור הארץ ואנחנו, זאת הספירה הקטנה ביותר שבה מרוכזת השפעתם של כל הכוחות, כל העולמות ומה שבתוכם.
לשם מה? כדי להביא את האדם להתפתחות הרצויה, כדי שהוא יתפתח על ידי המאמצים שלו וירכוש רצון מיוחד – רצון להיות השליט, המבין, המרגיש והמפעיל את כל המערכת הזאת במקום הכוח העליון.
לכן, כל הפעולות של הטבע שאנחנו מרגישים על עצמינו מיועדות לעודד אותנו לקבל על עצמינו את הפעלת המערכת. את זה, בעצם, אנחנו מגלים.
אבל כדי להפעיל את המערכת בצורה נכונה, אנחנו צריכים לימוד רב, אנחנו צריכים לדעת הרבה, ויתר על כן, חייבים להשתפר, לתקן את עצמינו. אסור למנות פושע לנהל בית חולים, אסור למנות עבריין לנהל בנק, ואסור למנות בן אדם עם נטייה לרוע לנהל בית ספר.
במילים אחרות, הגישה לעולמות הרוחניים תלויה ברמת ההתפתחות של האדם. על ידי השתתפותו בניהול מלמעלה, האדם מפעיל חלק כלשהו מהמערכת באופן עצמאי, כך שלא יהיה הבדל בין הפקודות שמגיעות מלמעלה לבין הפקודות שמגיעות דרכו.
כל המערכת בנויה בצורה כזאת, כדי שבסופו של דבר אנחנו בעצמינו ננהל את העולם אין סוף. אנחנו, בני האדם, חייבים בעצמינו לנהל את כל המציאות, כולל דרגת העולם שלנו, כך שמאין סוף כאילו לא מגיעות שום פקודות. על הבסיס הידע, ההבנה והשיפור העצמי אנחנו נתקן את עצמינו עד לדרגה כזאת שאנחנו באמת נוכל לקחת על עצמינו את ההנהגה ולפעול במקום הכוח העליון.
באופן כללי זהו התהליך. וכדי לנהל אותנו בתוך זה ישנן שתי אפשרויות:
• אנחנו יכולים לתקן את עצמינו, ובצורה מודעת, החלטית וטובה להתאים את עצמינו למערכת מתוך רצון, מתוך שאיפה שבוערת מבפנים.
• אותם הכוחות של הטבע שהאדם היה צריך להשלים עד לרגע הנוכחי ולא עשה זאת, לוחצים עליו ומעבירים אותו דרך מצבים כואבים.
זה לא אומר שאנחנו כבר עכשיו יכולים להסביר כיצד ומדוע מתפרצות בעולם מלחמות, מגפות וצרות אחרות. הרי, אנחנו לא מכירים את המערכת וגם רחוקים מאוד מלהכיר אותה. אבל אם היינו מכירים אותה, היינו רואים שאנחנו בעצמינו גורמים לכל הבעיות – מהבעיות הקטנות הפרטיות עד לבעיות עולמיות. אנחנו גורמים לבעיות הללו משום שאנחנו לא משלימים את המערכת, לא מקבלים על עצמינו את הנהגת המציאות במקומה.
שאלה: מה התפקיד של מלחמה עבור עם ישראל? במה מלחמה תורמת לתהליך ההתפתחות?
תשובה: בדרך כלל, מלחמה משאירה רושם שלילי עלינו. אם הרושם הוא חיובי, אם אנחנו מרגישים גאווה, שמחת הניצחון, כמו, לדוגמה, אחרי מלחמת ששת הימים, אז מצד אחד, זה טוב, אבל מצד שני, עם הזמן מתגלה נזק מההתלהבות הזאת. בסופו של דבר, מלחמת ששת הימים גרמה לנזקים גדולים: אנחנו החלטנו שהכול בסדר, שאנחנו לא צריכים לסדר את היחסים בינינו, להשתפר כעם, לתקן את עצמינו.
שאלה: אבל במלחמות שלנו אנחנו תמיד מתגוננים מפני האויב שתוקף אותנו, תמיד נלחמים מחוסר ברירה כדי להגן על עצמינו.
תשובה: זה נכון. אבל מצד שני, צריך להבין גם היבט אחר.
בסוף המאה ה- 19 אנחנו התחלנו לחזור לארץ ישראל שנקראה אז "פלסטינה". ומאז לאנשים שגרו כאן יש דרישות אלינו. הם גם רוצים לחזור לכאן. אם להסתכל על המצב הזה מהצד, מתבקשת השאלה: האם יש לנו זכות לקחת שטח מעם אחר, לגרש חלק ממנו ולהתיישב כאן? על סמך מה אנחנו טוענים שהארץ הזאת היא שלנו? על סמך זה שאבותינו התגוררו כאן לפני אלפיים שנה? אבל זה הם אלה שהתגוררו כאן, ולא אנחנו.
באילו תנאים הם התגוררו כאן? אם כבר אנחנו פונים להיסטוריה, בואו נבדוק. כתוב, שהעם היהודי צריך להיות מאוחד "כאיש אחד בלב אחד", לפי העיקרון של "ואהבת לרעך כמוך". לקח לו ארבעים שנה כדי להתכונן למלא את התנאי הזה. ואז באמת היה אפשר להיכנס לארץ ישראל, מפני שזה המקום שבו אנחנו יכולים לחיות.
בימי קדם גירשנו מכאן שבעה עמים, ואף על פי שהציווי בא מהבורא, הוא גם מלווה בדיון רציני: האם יש לנו הזכות לעשות זאת?
באופן כללי, ההיסטוריה מוכיחה שאם אנחנו באמת מאוחדים, אז אנחנו חיים בשטח שנקרא "ארץ ישראל". תקופת בית המקדש הייתה תקופת האחדות של בני ישראל. אבל אחר כך התחילה ירידה, ואנחנו הגענו למלחמות אחים, איבדנו את הקשר בינינו, במילים אחרות, איבדנו את הדרגה הרוחנית. ולכן גורשנו מכאן לבבל.
שם היינו בגלות במשך 70 שנה, ואחר כך בזכות הפורים הצלחנו שום להתחבר. כיצד? כתוצאה מדילמה שנוצרה: או שישמידו אותנו, או שאנחנו נתאחד לפי הציווי של מרדכי ואסתר ובכך ננצח את המן עם הפמליה שלו. אנחנו עשינו את זה, חזרנו לארץ ישראל ועלינו באחדות שלנו למדרגה של בית המקדש השני, למרות שאיבדנו עשרה שבטים. רק תחשבו איזה מחיר אנחנו משלמים על הפירוד!
האחדות של בית המקדש השני נמשכה כמה שנים, ובזמן של רבי עקיבא שוב התגלו פגמים. הוא קרא אז: "ואהבת לרעך כמוך. בואו נעשה זאת, אחרת ישמידו אותנו!", אבל דבר לא עזר. 24 אלף תלמידיו שקעו בתוך מגיפה אגואיסטית אמיתית, בתוך מלחמת אחים, ואז נחרב בית המקדש והעם שוב יצא לגלות.
לכן, אם אנחנו לא מאוחדים, אנחנו לא עם ישראל. זה בא מהעת העתיקה, עוד מזמן אברהם שאסף סביבו יוצאי בבל שייצגו בעצם את כל האנושות. אברהם קרא לכולם שרצו ללכת לארץ ישראל, להפוך להיות כאיש אחד בלב אחד, להתאחד ולגלות את הכוח העליון. הצטרפו אליו, כמו שכותב הרמב"ם, חמשת אלפים אנשים, הוא איחד אותם ובכך הניח את היסוד של העם.
לפיכך, עדיין בתחילת הדרך ניצב לפנינו תנאי אחד פשוט: לא משנה כמה שונים אנחנו עשויים להיות, אבל אם אנחנו רוצים להיות כמו הבורא, לשאוף אליו (ישראל, פירושו: ישר אל, כלומר, "ישר אל הבורא") כדי להשיג השפעה ואהבה, אז אנחנו מממשים את עצם המושג "עם ישראל". זה לא תורשתי. אם האדם מקבל על עצמו את התנאי הזה, הוא משתייך לעם ישראל, ואם לא, אז הוא לא שייך לעם הזה.
לכן, עם ישראל קיים רק באחדות, רק בעבודה ובנטייה לחיבור שמטרתו להידמות לכוח ההשפעה והאהבה, הכוח העליון.
ובהתאם לכך, ארץ ישראל נקראת כך רק בתנאי שמתגורר בה עם ישראל האמיתי. ואם לא, זאת פלשתינה – על שם הפלשתים שחיו כאן בזמן הכיבוש הראשון לפני שלושת אלפים שנה. בעצם, ללא עם ישראל כאן, לא משנה איך לקרוא לארץ הזאת.
אז, בסוף המאה ה- 19 קיבלנו רשות להיכנס לכאן, אם כי לא עברנו את "ארבעים שנות המדבר", לא תיקנו את עצמינו ולא התחברנו. יתר על כן, אנחנו המשכנו את ההתקוטטויות בינינו – מספיק להזכיר את "אלטלנה" ואת כל מה שקשור לסיפור זה. בעצם, הגענו לארץ הזאת במצב, שלהיפך, צריך לגרום לנו לעזוב אותה.
אך למרות חוסר בהכנה, קיבלנו זמן מסוים לעשות תיקון. ואם אנחנו נצליח לעשות זאת בזמן שהוקצב לנו, אז ארץ ישראל תהיה שלנו. הרי, במקרה זה אנחנו נגיע לדרגת אחדות עם ישראל – והארץ גם תתאים לייעוד שלה. זאת ההזדמנות שאנחנו יכולים לממש.
אך בינתיים המצב הוא אחר: כעבור יותר ממאה שנה אנחנו אפילו לא הבנו מה היא מטרתנו בחזרה לכאן, לא הבנו מה זה עם ישראל האמיתי בארצו. אנחנו עדיין קיבוץ גלויות, וזאת לא ארץ ישראל, הרי אין כאן שום יסוד מוסרי, שום חוקים ששייכים למושג "ישראל".
אני מדבר כרגע לא על חוקי התורה, אלא על החוק היחידי ביחס בינינו: "ואהבת לרעך כמוך". הוא צריך להיות הערך העליון בשבילינו.
ואם אין בינינו אהבת אחים, אז במקום השגחה טובה, אנחנו מקבלים את אותם העיוותים אשר נגרמו על ידי ההשתתפות הלא נכונה שלנו בעבודה של מערכת הכוחות הכללית. התוצאות הן ברורות: מלחמות ובעיות אין סופיות. והסיכום יהיה פשוט: כאשר הזמן המוקצב לנו למימוש ההזדמנות יאזל, אנחנו נצטרך לעזוב את המקום.
שאלה: מה בדיוק חייב העם לעשות במסגרת העיקרון "ואהבת לרעך כמוך"? כיצד לבנות את המערכות החברתיות, את החוקים, וכן הלאה, בצורה נכונה? אולי מספיק להיות עם מסודר, רגיל, וזהו?
תשובה: לא! להיות "עם רגיל" במונחים של העולם הזה אנחנו לא יכולים. להיפך, אנחנו תמיד היינו מוזרים, כי תמיד היינו בתפקיד של זרים. יש אלינו רק דרישה אחת – להתחבר, ובזה להביא דוגמה של אחדות לכל העולם. זה נקרא "להיות אור לגויים".
היום אין בינינו קשר של אהבת אחים. אנחנו נאבקים, מתחרים זה עם זה, מרגישים דחייה, שנאה, אדישות, זלזול אחד כלפי השני – והשליליות הזאת חודרת עמוק פנימה. דווקא היא הסיבה למלחמות ולצרות שלנו.
אנחנו טוענים שאנחנו, זה אותו העם שיצא מבבל העתיקה. אז מדוע אנחנו לא פועלים לפי החוקים שעליהם העם שלנו מבוסס?
אנחנו יכולים להיות עם ישראל רק על בסיס האחדות, בתנאי שניצור את המנגנון המתאים של היחסים בחברה כולה, ונדאג לעולם שגם הוא יגיע לאחדות. לא לחינם התפרץ המשבר העולמי – הוא נגרם דווקא על ידי הפירוד. ומי אשם שחסר בעולם החיבור הנכון? מי מונע מאיתנו הרמוניה ביחסים בין בני אדם והרמוניה עם הטבע? – רק עם ישראל. הרי, דווקא הוא חייב לתת דוגמה וללמד את האחדות.
ואם לא, אז אומות העולם יאשימו אותנו בשוד: "אתם גירשתם מהארץ הזאת את הערבים שחיו כאן קודם, ואתם בעצמכם לא עושים דבר, לא ממלאים את הייעוד שלכם. בהתחלה אנחנו תמכנו בכם בחום כי חשבנו שחזרתכם להועיל לנו, שאתם תממשו את התנאי העיקרי, אבל כיום אנחנו רואים שאתם הפכתם ל"עצם בגרון" של כל העולם…"
מדוע יש חשבון מיוחד איתנו? העניין הוא שאנחנו לא יכולים לבוא לעם ישראל עם קריטריונים רגילים. הוא עם מיוחד, ולמרות שהוא משתדל להיות כמו כולם, הוא לא יכול, הוא אינו מסוגל לזה מלכתחילה. רוצה להיות כמו כולם – אל תהיה יהודי.
הרי, תפקידו של עם ישראל הוא להיות מורה טוב לכל העולם. אחרת יאשימו אותו בדוגמה רעה, בכל הצרות שבעולם. אומות העולם מרגישים כלפינו שנאה טבעית, אינסטינקטיבית – ורק היא בלבד מעידה על התפקיד המיוחד שלנו. אז בואו נבדוק, נחקור, במה אנחנו מיוחדים, ומה למעשה אומות העולם רוצים מאיתנו.
אנחנו יכולים לאזן את המצב רק על ידי הדוגמה של איחוד שיעזור לנו לצאת מהמשבר.
שאלה: על מה עלינו להסתמך כדי להיות אחרים, לא כמו כולם? הרי, זה קשה מאוד.
תשובה: צריך להסתמך על חכמת הקבלה. היא מתגלה בימינו ומסבירה מה צריך לעשות. בעזרתה ניתן לתקן את עם ישראל ואת כל העולם. הרי, היא מאפשרת להשתמש בכוח העליון כדי לסדר נכון את הכול. היא התמיכה שמקנה לנו ביטחון.
מתוך התוכנית "מקובלים כותבים". בנושא מלחמות ישראל, 18.07.2014
ידיעות קודמות בנושא:
מי אנחנו – עָם או אוסף של פליטים?
ארץ שניתנה לנו כמקדמה בשביל התיקון הרוחני
ארץ ישראל: הזכות להתיישבות עראית
