מלחמה עם פרעה

"מדוע היהודים לא ממשיכים לנדוד במדבר, אלא נעמדו במחנה בעיר פיתום, על אף הסיכון שבכך? התשובה היא, שהם לא יכולים להתקדם כי לפניהם יש ים שחוסם להם את הדרך, וגם לא יכולים לרוץ הצידה למדבר, כי שם אורבות להם חיות בר…

אולם, תושבי מצרים לא הסכימו לתכניתו של פרעה: האבדות שאירעו להם לאחרונה היו עדיין טריות בזיכרון. לכן, פרעה השתמש בכל אמצעי השכנוע וגם בתחבולות שונות כדי לגרום למצרים להסכים."

–  "דעו לכם, – הוא אמר – על אף מנהג המלכים להיות מאחורי הצבא כדי להגן על עצמם, בקרב הזה אני אהיה בראש הצבא!".

–  "מדוע תנהג בצורה כה יוצאת דופן?" – הם שאלו את פרעה.

–  "מכיוון שזו לא מלחמה נגד היהודים" – ענה להם. "זו מלחמה נגד האלוקים שלהם בעצמו! לכן אהיה בראש הקרב!" (מתוך "מדרש מספר", פרשת בשלח).

מדובר על מדרגה רצינית מאוד של ניתוק מאלה שעוסקים בתורה, בדת, אבל עושים זאת למען עצמם, כלומר עבור פרעה.

פרעה אינו נגד הבורא, הרי שניהם עוזרים זה לזה לגלות אחד את השני. לכן פרעה אומר: "ה' הצדיק ואני ועמי רשעים".

ישנן כאן הרבה מדרגות מעניינות של התפתחות כנגד המצב הזה, אך העיקר עבור פרעה, שהאדם לא יגיע למעשי השפעה, לניתוק מהמילוי האגואיסטי.

יחד עם זאת, הדחפים האגואיסטיים הטבעיים שטמונים בנו מלכתחילה, אינם נלקחים בחשבון, כיוון שהם ניתנו לנו מהטבע – זה לא מצרים. נלקחים בחשבון רק המעשים שכתובים בתורה, שהאדם מקיים אותם, אך עושה זאת למען עצמו.

לכן ביציאת מצרים (בזמן העלייה, הדחייה מהכוונה האגואיסטית) המעשים מתבטלים והמצרים נספים מעשר מכות מצרים. ואותם הרצונות או האנשים בעולם שלנו, העוסקים בתורה למען עצמם, נשארים תחת שליטת פרעה, כיוון שרוצים בשליטתו. הם מתעסקים ברצינות בתורה ובמצוות הגשמיות למען מילוי עצמי ומחזיקים בזה מאוד חזק. הם אלה שדווקא נשארים במצרים ורודפים אחרי מי שרוצה לברוח משם.

פרעה אומר: "אני אלך בראש החיל", כלומר, עכשיו הניגודיות מתחילה להתגלות: או לשם עצמי ("לא לשמה"), או לשם הבורא ("לשמה"). לשם עצמי זה פרעה, לשם הבורא, אלה שיוצאים ממצרים. מתפתח מאבק ביניהם.

בדרך כלל, פרעה עומד מאחורי חילו, זאת אומרת, שכל המעשים האגואיסטיים מזינים אותו. וכאשר מתחיל העימות שלו עם הבורא, הוא צריך ללכת בראש החיל, מכיוון שהעיקר כאן זו האידיאולוגיה: האם אתה עושה זאת למען עצמך או למען הבורא בניתוק מלא מעצמך? לכן זו מלחמת קודש עבור פרעה, שמכוונת כנגד "אלוקיהם בכבודו ובעצמו".

מיד לאחר המלחמה, מצרים שוקעת, מכיוון שפרעה אינו ניזון מהמצרים, אלא מאלה שבינתיים נמצאים עימו, אך אמורים להיות עם הבורא. זהו בעצם הביטוי של האנטישמיות, אולם הזנה כזו היא הכרחית.

כלומר, פרעה מתחזק מאותם הרצונות שהם "יראי ה' עובדי פרעה", כלומר מבצעים את כל מה שכתוב, רק לתועלת עצמם. לכן ברגע שהם מעוניינים לשנות את כוונתם כדי לעבוד למען ה', פרעה מיד מרגיש שזה הסוף שלו ויוצא למלחמה עם אלוקיהם.

אולם כאן ישנה בעיה גדולה בפני האגו שלנו: "ומה אם הבורא ינצח?", העובדה שהיוצאים ממצרים חוזרים אחורה, מגרה את האגו, כי הוא מפחד מניצחונה של הכוונה בעל מנת להשפיע. לאגו אין ברירה אחרת, חוץ מלצאת, להתגלות ולהשתדל לשרוד, אחרת פרעה הוא לא פרעה, אינו שליטת הכוונה "למען עצמו".

בכדי לברוח מפרעה, מספיק לברוח בחושך, לא חשוב לאן, לא חשוב איך, העיקר להשתחרר מהכוונה ב"על מנת לקבל", הרי היא חונקת את העם, לא ניתן להישאר בה.

תגובה: אבל הם בכל זאת חוזרים ומגרים את פרעה.

תשובתי: הם לא חוזרים למצרים! זו כבר רמה אחרת, על אף שהם הגיעו עד לערים פיתום ורעמסס, שנבנו בשביל פרעה. פעם הם עבדו "בשבילו", וכעת הם חוזרים לאותה הדרגה, אך כבר עם הכוונה "למען ה'". ולכן פרעה, האגו שבתוכנו, לא יכול להשלים עם זה. הרי העם חוזר חופשי ותוקף את הנכסים של פרעה, כלומר את האגו שלו.

מתוך התוכנית "סודות הספר הנצחי", 23.04.2014

לינק מקוצר למאמר: https://laitman.co.il/39cXR

השאירו תגובה.

כתובת דוא"ל לא תוצגחובה למלא שדות מסומנים *

*

Pin It on Pinterest