מלוא התקוות מוטלות על נטייה דקה מעדינות הנפש

שאלה: אם אנחנו מתחילים את דרכנו בחושך מוחלט, מבלי לראות את מצבה הפנימי האמיתי של הקבוצה, אלא רק את הפנים החיצוניות, ללא יכולת להעריך את המורה, ללא שום מושג על מה מדברים ספרי הקבלה, או גרוע יותר, כשאנחנו חושבים שאנחנו מבינים על מה כתוב שם – מה יעזור לנו לא לטעות בדרך הזו?

תשובתי: תסמוך על העזרה מלמעלה. אך צריך באמת להימצא כל הזמן ביראה מתמדת, שאתה יכול להפסיד את ההזדמנות האדירה שניתנה לך ולסטות מהדרך הזאת.

בעל הסולם כותב באחת האיגרות לתלמידו: לפני שנה היית במצב מתקדם יותר מעכשיו, אך אל תאבד את התקווה לרחמיו של הבורא, ותמשיך. יכול להיות שתחזיר את ההזדמנות הקודמת שניתנה לך.

את הצעדים שבהם אנחנו מתקדמים לא ניתן להעריך לפי קריטריונים כלשהם. הם אינם נתפסים בשכל הארצי שלנו. נדמה לנו שיש כאן איזושהי מקריות, שקיימת איזושהי פרוטקציה, או להיפך, תקלות, כשהאחד מבלבל את השני. אך הכול מחושב מלמעלה, מלבד ה"נטייה הדקה מעדינות הנפש" שלך.

כלומר הכול תלוי במידת העדינות והדיוק שבהם אתה מכוון את עצמך למה שאתה מתאר לעצמך כרוחניות. נכון שבינתיים אינך יודע מה זה, אך תבדוק, האם הרוחניות היא באמת כזאת?

לקוות לסיוע מלמעלה, אין פירושו לחכות ולהישאר פסיבי. העזרה ניתנת למי שבעצמו מזמין אותה אליו! אל תחשיב את עצמך לחכם ביותר, יודע הכול, מרגיש, מבין ומסוגל לקבל החלטות לבד – אך גם אל תגיד שהכול תלוי בבורא ואין לנו מה עוד לעשות, כי דבר אינו תלוי בנו.

אל תיפול לא לקיצוניות האחת ולא לקיצוניות השנייה! אלא כל הזמן תרגיש כאילו אתה תלוי באוויר. מהעולם הזה לא תוכל לקחת כלום עבור ההתקדמות הרוחנית שלך. אך גם מלמעלה אינך יכול לקבל דבר כשאין לך קשר עם הרוחניות. אז מה לעשות?

וכאן, כשאתה נופל למצב של חוסר תקווה מוחלט, אתה מתחיל לחפש ולברר מהם הספרים, המורה והקבוצה. הרי אלו לא הדמויות הגשמיות שלהם: לא הספר שבכריכה, לא האדם שנותן לי שיעור במשך כמה שעות ביום, ולא החברים שאני מגיע לשבת איתם בשולחן אחד.

מתוך הדאגה והיראה שלי אני מתחיל לחפש את המושגים הפנימיים האלו.

מתוך שיעור על ההכנה לכנס בניו-ג'רזי, 28.03.2011

ידיעות קודמות בנושא:
האדם שסטה מהדרך
האם העיקר זה המהירות או עומק האבחון?
כיצד לזכות ל"שמירה מלמעלה"