דף הבית / קבלה לעם / התפתחות רוחנית / מי קרוב אליי יותר?

מי קרוב אליי יותר?

laitman_2010-04-14_7369_u-70.jpg

בעל הסולם, מאמר "מתן תורה": "אשר באמת כלפי האדם הנמצא עוד בטבע הבריאה אין הבדל כלל בין אהבת השי"ת לאהבת חברו, משום שכל מה שזולתו הוא אצלו בגדר בלתי מציאותי".

אם האדם באמת רוצה להשפיע, הוא אינו מרגיש שום הבדל בין השפעה לבורא לבין השפעה לחבר. עבורו הבורא, או כל אדם אחר, מהווים ישות חיצונית שנמצאת מולו. ואם אנחנו מדברים על השפעה אמיתית, אז אין מבחוץ לא קרובים ולא רחוקים, הכול שם אחד.

ואם בהשפעה שלי מעורב חשבון של קבלה, אז אני מחלק את הקרובים לפי מידת קרבתם. במילים אחרות, לפי הרווח שאני מקבל מהם.

אותו הדבר נוגע גם לכל החברים: במצב האידיאלי, אם נגיע להשפעה אמיתית לזולת, אז כל בני האדם וגם הטבע הדומם, הצומח והחי יהפכו לאחד, ללא כל הבדלים, כולל הבורא. האדם אינו מרגיש את כל מה שמחוץ לו, הוא אינו יכול להעריך את הגורמים החיצוניים, אינו יכול לסדר אותם לפי מידת הקרבה ואינו יכול למדוד את המרחק ביניהם.

כל החיצוניות כביכול אינה קיימת. ואם אני באמת רוצה לעשות מעשה השפעה, היא קיימת, אך כבר ללא כל מיני ה"ציונים" מצד הרצון שלי. ייתכן שלאחר מכן, לאחר שאעשה צמצום, אני אחליט למי עדיף שאשפיע, למי אוכל להשפיע ולמי לא. במילים אחרות: עם אלו רצונות אני מסוגל לעבוד עכשיו ועם אלו בינתיים לא.

הרי ה"חבר" הוא דמות הרצון שלי שמוקרנת החוצה. כשאני בוחר למי להשפיע, אני בוחר בתוכי את הרצונות שאיתם כדאי לי לעבוד. החבר והרצון שלי הם בעצם אותו הדבר. הכול נמצא בפנים.

אין לי אפשרות אחרת. לעולם לא אוכל לעבוד כלפי הבורא, לכוון את עצמי לעומת הבורא, מפני שהוא אינו קיים מחוץ לי. אם הוא קיים, הוא קיים רק בתכונות המתוקנות שלי. ולכן אין שום נקודת התייחסות חיצונית, כל עוד לא אבין שגם החבר וגם הבורא וגם כל המציאות צריכים להפוך להיות חלק מהרצון שלי, כך שאתחיל להתייחס אליהם לפי חוק ההשפעה.

אז למי אני משפיע? לרצונות של עצמי? בדיוק מהסיבה הזאת הם נראים לי כמשהו חיצוני, לכן הם מצטיירים לפניי כ"קרובים". זה נותן לי את ההזדמנות לעבוד איתם כאילו הם מולי. אם הייתי מרגיש אותם מבפנים, האם הייתי יכול לתאר לעצמי את ההשפעה? למי להשפיע? לרגל שלי? לצלע שלי?

מכאן האשליה שכל איברי הגוף שלי נמצאים מחוץ לי. אני כבר שכחתי שהם שלי ואינני מאמין בכך, כי כולי שקוע ברגשות הפוכים. ועכשיו אני צריך לעבוד כנגד ההפכיות הזו: לאסוף אותם אחד אחד ולהכניס אותם פנימה, לגלות אותם כקרובים, עד שכולם יחד ייכנסו לתוכי ויהפכו להיות אני.

וזהו המצב של מלכות דאין-סוף ששורה בדבקות שלמה. הכול בתוכה: כל הכלים, כל האורות וגם המשפיע, השורש הקדום, שאת מצבו היא השיגה לאחר שחיברה לעצמה את כל החלקים שהיו מחוץ לה.

מתוך שיעור על מאמרו של בעל הסולם "מתן תורה", 10.07.2011

דיעות קודמות בנושא:
היה היו שני חברים
כשהאור זורח בעומק הרצון
לצייר בתוך עצמי את תמונת הבורא

לינק מקוצר למאמר: https://laitman.co.il/FQyPi

השאירו תגובה.

כתובת דוא"ל לא תוצגחובה למלא שדות מסומנים *

*

Pin It on Pinterest