דף הבית / חינוך, ילדים / מי יציל את מי שטובע?

מי יציל את מי שטובע?

שאלה: באמצע שנות השישים בפריס היה מקרה שבבריכת שחייה טבע אדם מול עיניהם של 150 אנשים, מפני שאף אחד לא בא לעזרתו. אם היה שם רק אדם אחד, הוא היה מציל אותו, ובמקרה הזה האחריות התחלקה בין 150 איש. מכאן נובע הכלל, שככל שיש יותר אנשים, כך יש פחות אחריות אישית על כל אחד. כיצד אפשר להפוך חוק כזה לאינטגרלי?

תשובתי: מה זה "ערבות הדדית"? אני ערב לכולם. פרט וכלל שווים על פי עוצמתם, על פי השפעתם, לזה מתכוון חוק הערבות הכללית. אם בתוך מערכת אינטגרלית סופית (ואנחנו לוקחים אותה כהתחלה בכל הסבר), יחסר לפחות חלקיק אחד קטן, אני, אתה או הוא, היא לא תוכל לעבוד! לא תוכל לעבוד ב-100%. היא תתקלקל לא ב-99%, לא ב-50%, אלא ב-100% מפני שמערכת אינטגרלית כוללת השתתפות של כולם! בסופו של דבר, החוק הוא שאחד שווה לכולם, אחד חשוב לכולם. אין מי שיכול להתחמק ולא להשתתף. בחינוך אינטגרלי מביאים דוגמה פשוטה: אנחנו (כל האנושות) נמצאים בסירה אחת גדולה. אם אני קודח חור בתחתית דופן הסירה, כולם טובעים! אני יכול לומר: "אתם, תסלחו לי חברים, זה ענייני הפרטי, אני רוצה לטבוע. או שאני רוצה לעשות מקלחת. זהו זה. זה לא עניינכם. באיזו זכות אתם נכנסים לשטח שלי ואומרים לי או מצווים עליי?!". אם אנחנו נמצאים במסגרת חוק טבע אחד, בסירה אחת, כמו בתיבת נוח, שבה מישהו יכול לקדוח חור, אז כולם טובעים. האחריות אינה יכולה להתחלק בין כולם, אלא לכל אחד אותה אחריות כמו לכולם. לכן, כל מי שעומד מסביב לבריכה ורואה כיצד אדם טובע, צריך לתאר לעצמו שאם לא אני, אז אף אחד. ואז כולם מזנקים לתוך המים.

מתוך שיחה מס' 8 על החינוך האינטגרלי, 15.12.2011

ידיעות קודמות בנושא:
כל דבר בעיתו
תפסיקו להתפלל על התוצר הלאומי הגולמי
צריך רק להתחיל…

לינק מקוצר למאמר: https://laitman.co.il/73fii

השאירו תגובה.

כתובת דוא"ל לא תוצגחובה למלא שדות מסומנים *

*

Pin It on Pinterest