מחשבת הטבע: תנאים מוקדמים לפסח

פסח, זהו חג, שהוא תמיד איתך, מפני שבדרך הרוחנית אנחנו כל הזמן צריכים להיות במצב של מעבר ("פ – סח", מהמילה "פָסָח", לפסוח), כלומר בתנועה מתמדת קדימה.

חג הפסח, זה לא קטע מההיסטוריה שלנו או נקודה בציר האבולוציה, אלא התפתחות יומיומית, שעה שעה, כל שנייה, התפתחות של הנברא בכל החלקים שלו, בדרגות דומם, צומח, חי ומדבר. כדי להבין את מהותו של החג הזה, אנחנו צרכים להסתכל בצורה גלובלית על ההיסטוריה של התפתחות הנברא.

נברא חופשי מהבורא

האדם נברא הפוך ומנוגד לבורא. בורא זו תכונה של טוב, השפעה ואהבה, לכן אפשר לברוא, להרחיב, לאחד, להחיות אותו. זוהי מחשבה או כוח שתפקידו הוא ליצור נברא הדומה לו.

אבל כדי שהנברא יתקיים באיחוד עם הבורא, צריך לקבוע מהו השוני ביניהם. אם הנברא הוא כמו הבורא, אז הוא פשוט מתמזג איתו. אז מה הפוך ומנוגד בו ובו זמנית דומה לבורא? משום שדווקא במקרה הזה הוא יכול להרגיש את עצמו, להרגיש את הבורא, להשיג אותו, להימצא עימו בדבקות. אלה מושגים מאוד מורכבים, רק אחר כך הם יתבהרו.

כדי שלנברא תהיה אפשרות להתפתח, הוא צריך לצאת מתוך הבורא, להתרחק ממנו, לא להרגיש את השפעתו, הוא צריך להרגיש את עצמו חופשי. איך אפשר להפוך להיות חופשי מהכוח הגדול והיחיד שקיים בבריאה? כי אין עוד מלבדו, הכול כלול בתוכו. אין לו נפח שאותו הוא היה תופס, לא משהו מחוץ לנפח הזה. בעולם שלנו קיימת הגבלה לפי זמן, תנועה ומקום, ואילו בעולם הרוחני זה לא קיים. שולט רק כוח אחד ויחיד מחוץ לזמן, מקום ותנועה, ללא גבולות.

איך אפשר לעשות כך שהנברא יופיע, יהיה לו איזה מקום, ואפשר יהיה לדבר על מישהו או משהו שיש לו רצון חופשי משלו, הבנה, הרגשה, רצון, פעולה, השפעה, התחלה וסוף? נוצרת בעיה: איך להוציא את הנברא מהבורא. לכן נוצר הצורך ליצור את הנברא אחר, שונה מהבורא, הופכי ומנוגד לו. אין אפשרות אחרת! או שאתה דבוק לחלוטין איתו ואז אתה לא קיים, או שאתה מנותק ממנו לחלוטין ואז אתה קיים.

אבל במקרה הזה אתה לגמרי הופכי ומנוגד לו ובכלל לא מרגיש אותו, מפני שאין לכם שום תכונות, מחשבות ורגשות דומים. אתם תימצאו במישורים שונים ולא תתחברו יחד. ודווקא לכזה מצב צריך להביא את הנברא. הנברא שנוצר מלכתחילה כל הזמן נמצא יחד עם הבורא, תחת שליטתו, וכל התכונות ההפוכות מהבורא אינן מתגלות. אחר כך הבורא מסתתר, עושה על עצמו צמצום, והנברא מתחיל להרגיש את עצמו חופשי ממנו, כאילו הוא היחיד שקיים בטבע הזה, ברצון לקבל שלו ליהנות.

אם הבורא זו תכונת השפעה, אהבה, אז הנברא, כדי להרגיש את עצמו עצמאי, הופך להיות אחר, תכונת קבלה, שנאה. במצב כזה הוא נקרע לחלקים שכל אחד מהם הפוך ומנוגד לאחר. זה מתרחש בדומה לאיך שאנרגיה פנימית מתפוצצת בחלל מאסות ענקיות של גופים שמימיים. בעיקרון, בדיוק כך התרחש המפץ הגדול ביקום שלנו. מזה מתחילה ההתפתחות של הטבע הדומם, הצומח, החי והמדבר, שעוברת בניגודיות ביניהם, על ידי בליעה זה של זה ומאבק של הפכים.

היסוד של האדם הוא מאבק של ניגודים

עם כל דור אנשים מגלים שהם הופכים להיות יותר ויותר אגואיסטיים, מנוגדים והפוכים זה לזה. ולמרות שהם מבינים שהם כביכול צריכים לשתף פעולה זה עם זה, הם לא מסוגלים כי קיימים בהם שני כוחות קוטביים. אחד מהם מאופיין בזה שהם נובעים מהבורא, והשני מאופיין בזה שהם מנוגדים לבורא. המאבק הזה של הניגודים וההפכים מהווה את הבסיס והיסוד של האדם ומבדיל אותו מהטבע הדומם, הצומח והחי, מפני ששני הכוחות מתפתחים בו במקביל, משלימים זה את זה, ולמרות שנמצאים בניגודיות תמידית ביניהם, אבל בכל זאת נמצאים בחיי שיתוף (סימביוזה) מסוימת.

אנחנו כמו ילדים קטנים, לא יכולים לשחק יחד באחווה, בצוותא. אנחנו בהכרח צריכים לקחת משהו מהאחר: אני גם לא אתן לו וגם לא אשחק בעצמי. במילים אחרות, אנחנו לא יכולים להתגבר על הטבע האגואיסטי שלנו. אנחנו לא נוצרנו שווים בשתי התכונות האופייניות הללו, אנחנו לא נוצרנו חכמים כדי לרסן בעזרת השכל את הדחפים האגואיסטיים שלנו. אנחנו יכולים להבין את זה, אם לא מדובר עלינו, אבל ברגע שאנחנו מתכנסים בתוכנו, אנחנו מתחילים לעבוד עם האינסטינקטים האגואיסטיים שהם יותר חזקים מהשכל.

כשמדברים על ידידות ואחדות, אנחנו בכנות מאמינים שצריך להיות יחד, אבל ברגע שזה מגיע לכלל המעשה אנחנו שוכחים את זה. אם אני עובד רק בשכל, אז אני יכול לדמיין ולתאר לעצמי את כל היקום כמלא באושר ותענוג, באחדות, באהבה. אבל ברגע שאני נוגע מעט ברצון האגואיסטי שלי, הכול מיד נעלם ואני רוצה למחות את השני מעל פני האדמה, כדי לא לראות אותו בכלל לפניי. אנחנו נבראנו כך והרצונות שלנו לא יכולים להתאזן על ידי השכל. מה שהיו רוצים כל הפילוסופים, ההומניסטים, לא ניתן להשיג במסגרת של הטבע שלנו.

במלחציים האכזריים של האגו

הטבע של האדם הוא רוע, וככל שאנחנו מתקדמים הלאה, כך אנחנו מתרחקים יותר מהטוב, מכל הקשור ליחסים בינינו. בתוכנו מתפתחת ניגודיות הדדית, ואנחנו לא יכולים להסתדר זה עם זה לא במשפחה, לא בעבודה, לא בחיי היומיום, בשום מקום ובשום צורה.

כשאנחנו מתרחבים בתוך האגו שלנו, אנחנו מתרחקים זה מזה ומגיעים למצב שהמרחב פתאום קורס, הופך להיות מוגבל. שנים רבות אנחנו התפתחנו לכיוונים שונים ופתאום גילינו שאין לנו לאן לעוף. אנחנו כביכול מצאנו את עצמנו בבניין עצום שאיננו יכולים לצאת מתוכו.

אבל האגו דוחה אותנו זה מזה, ואנחנו רוצים לברוח כמה שיותר רחוק מאחרים, מפני שאנחנו מרגישים נוחות מירבית, רק כשאיננו תלויים בהם, כשאין לנו שום יחסים ובעצם לא איכפת לנו מכולם. לא חשוב לנו אם נדכא אותם, מלכתחילה לא רצינו אף אחד ושום דבר, רצינו להיות לבד!

באופן כללי, הכול הולך לקראת זה שהאדם הופך להיות בודד. ויחד עם זה גדלה בו ההרגשה שאנחנו נמצאים בבניין אחד, בחלל מוגבל אחד, תלויים זה בזה ולא יכולים לברוח מזה לשום מקום.

מה עלינו לעשות כדי שלאדם יהיה נעים ונוח בעולם הזה? אם נלמד את התוכנית של האבולוציה שלנו, נראה שנבראנו ככאלה בכוונה, כדי שעל ידי זה שנפתח את הרצונות האגואיסטיים שלנו, נתחיל לעבוד על החיבור והאיחוד שלהם. וכאן אנחנו מגיעים למצב שאותו בכלל איננו מבינים. איך אפשר לאחד את המאמצים, הדחפים, התכונות, התנועות האגואיסטיים שלנו?

לדוגמה, באירופה יש יותר משלושים מדינות. הן כולן אגואיסטיות, לכולן בעיות גדולות מאוד. יכול להיות שאת הבעיות האלה אפשר לפתור יחד, אבל אף אחד אינו יכול להתגבר על האגו שלו ולהתחבר עם אחרים. הם מתכנסים בכל מיני ועידות, פסגות, מדברים על משהו, קובעים איזשהן החלטות, אבל כלום לא מסתדר. כלום! אין להם שיטה שמסוגלת להתגבר על הפירוד הכולל. אנחנו לא צריכים למצוא כוחות צנטריפוגליים אלא כוחות צנטריפטאליים שמכוונים אותנו לנקודת האיחוד בינינו. אנחנו רואים שהשכל שלנו מסוגל להכיר רק באופן חלקי בבעיה הזאת, אבל אין הוא יכול להתגבר על הטבע שלנו, הוא לא נוצר לזה.

אנחנו דומים במשהו ליצורים אומללים קטנים, שבעצמם מובילים את עצמם לטבח. כי עכשיו אנחנו כבר מדברים בצורה רגועה לגמרי על מלחמת עולם שלישית, כעל משהו בלתי נמנע וקרוב. אנחנו לא רוצים להוליד ילדים ואם כבר מולידים, אז רק מפני שזה נותן לנו איזה תענוג, דאגה, מילוי, צריך שיהיה לנו משהו בחיים. אבל יש אנשים שסבורים שגם זה מיותר. הם מוותרים על צאצאים ואנחנו מסכימים עם זה. מצד אחד, בשביל מה אנחנו צריכים כזאת אוכלוסיה גדולה בעולם? אין כל טעם. לא נוליד וזהו. בדרך כלל אנחנו סובלים כשמישהו מת, אבל אם הוא לא נולד, אז אין גם צורך לסבול.

הכוח שמסוגל לאחד אותנו

המצב הנוכחי של האנושות מביא אותנו לנקודת אבולוציה מעניינת מאוד. אנחנו חייבים לגלות את הכוח שקושר אותנו מעל לאגו שלנו. אחרת לא נוכל להתקיים הלאה כציביליזציה. מה גם שהכוח הזה צריך לאחד אותנו בניגוד לטבע האגואיסטי, אותו איננו יכולים לשנות והוא ימשיך להתפתח כך, כפי שהתפתח תמיד: מתוכנו, באופן אינסטינקטיבי וטבעי. היום הוא דוחף אותנו לכל מיני פעולות חדשות, מסדר אותנו במקומות שלנו בבעיות וביחסים הדדיים שלנו. אנחנו צריכים למצוא עוד כוח אחד.

האם אפשר להגיע לזה בעזרת השכל? בספק. אני רואה שאפילו פילוסופים, מדענים, כלכלנים, פוליטולוגים, סוציולוגים לא מבינים זאת. למרות שהם רואים שנכנסנו למבוי סתום, אבל בתת מודע הם מרגישים שאין לנו מאיפה לקחת את הכוח הזה. אז בשביל מה לעסוק בפנטזיות? הם לא מבינים שאין טבע אחר. יש טבע אנושי, רוע, בו אנחנו לא יכולים לשלוט. אנחנו משתדלים ליצור כל מיני ארגונים, מעגלים, "שמיניות", "G20" וכולי, אבל רואים ששום דבר לא עוזר, פעם פה ופעם שם מתלקחת תוקפנות. אלה מתאחדים נגד אלה, ואלה נגד אלה, מה גם שהם משחקים בכל הרמות: נגד נפט, בעד נפט וכולי. כאן מעורבות הדתות ובעיות היסטוריות וכל מיני ציפויים ושכבות של יחסים ישנים, במיוחד באירופה.

לכן קשה לנו מאוד. אנחנו פשוט צריכים להכיר בכך שהאנושות לא רואה דרך אחרת, מפני שבמסגרות ובהישגים הגשמיים שלנו, היא לא קיימת. ופתאום לראשונה בהיסטוריה של האנושות באופן בלתי צפוי מתגלה ויוצאת לבמה חכמת הקבלה, שטוענת ששיטה כזאת ישנה במציאות שלנו. היא מסבירה, שאין דרך אחרת חוץ מאשר עלייה מעל לאגו. שהאגו יתפתח כי אנחנו לא מסוגלים להכתיב את התנאים והמהירות של התפתחותו. אנחנו לא יכולים לדכא אותו, מפני שזה יהיה נגד הטבע, אלא אנחנו צריכים לפעול בהתאמה אליו. אנחנו רק צריכים להפיק ממנו עוד כוח אחד, חיובי, שיכסה את האגו. ואז נוכל בצורה נכונה להשתמש בו לצורך הקשר בינינו.

חכמת הקבלה מסבירה מהו הכוח הזה, כיצד להפיק אותו מהטבע עצמו, באיזה אופן הוא מכסה את האגו ומאלף אותו. אז נתחיל לעבוד בתיאום עם הכוח האלטרואיסטי השני. כל השיטה הזאת נובעת מהמצב שנקרא "פסח".

מתוך תוכנית הטלוויזיה "שיחות על פסח", 18.3.2015