דף הבית / קבלה ומדע / מוות זה לא הסוף

מוות זה לא הסוף

מחקר סוציולוגי חדש מדבר על כך שהחיים הם הרפתקה שמתעלה מעל החשיבה הליניארית הרגילה שלנו. אופן החשיבה הקלאסי שלנו מבוסס על השקפה, שהעולם הוא בעל קיום אובייקטיבי, שלא תלוי באדם הצופה. אבל המון ניסויים מראים שהכול בדיוק להיפך.

אנחנו מאמינים במוות, מפני שלימדו אותנו שאנחנו מתים. אבל מרחב, זמן ואפילו תכונות של החומר, תלויים באדם הצופה. חוקים, כוחות וגדלים קבועים של היקום, נבחרו באופן אידיאלי לקיום החיים. אנחנו תופסים את היקום בראשים שלנו. מה שאנחנו רואים, לא יכול להימצא ללא ההכרה שלנו. כל מה שאתם רואים ומרגישים, אפילו את הגוף שלנו, זה זרם של מידע שעובר במוח שלנו.

נבחן ניסוי מפורסם עם שני חריצים. כשהמדענים צופים על המעבר של חלקיקים דרך שני חריצים במחסום, אז חלקיק מתנהג כמו כדור של אקדח ועובר דרך חריץ אחד או דרך השני. אבל אם לא צופים, אז החלקיק פועל כמו גל ויכול לעבור דרך שני החריצים בו זמנית. ובכן, איך החלקיק יכול לשנות את ההתנהגות שלו בהתאם לכך, האם אתם מסתכלים עליו או לא? תשובה: המציאות כוללת בתוכה את התודעה שלנו.

על פי העיקרון של אי הוודאות, אם קיים עולם מבחוץ, בו החלקיקים מקפצים באופן אקראי, אז אנחנו צריכים להיות מסוגלים למדוד את כל התכונות שלהם. אבל אנחנו לא יכולים. המיקום והדחף (אימפולס) המדויקים של החלקיק לא יכולים להיות ידועים באותו הזמן.

אז למה לחלקיק צריך להיות משנה שאתם החלטתם לעסוק במדידה? ואיך זוגות "שמסובכים מבחינה קוונטית", כלומר שיש להם מוצא משותף של חלקיקים, יכולים מיד להתקשר זה עם זה מתוך הקצוות המנוגדים של היקום, כאילו שהמרחב והזמן לא קיימים? התשובה היא פשוטה: מפני שהם לא נמצאים "מחוץ", המרחב והזמן הם כלים של המוח שלנו.

המוות אינו קיים בעולם שמחוץ לזמן ומחוץ למרחב. אלמוות לא מסמל קיום אין סופי בזמן, הוא בכלל נמצא מחוץ לזמן. חלקיקים של אור, פוטונים, יודעים מראש מה התאומים הרחוקים שלהם יעשו בעתיד. אם מפסיקים את התנועה של פוטון אחד, הוא צריך להחליט, להיות גל או חלקיק. ואם ממקמים בדרכו מקטב, כדי למנוע את הפיכתו לחלקיק, אז באופן כלשהו החלקיק הראשון מגלה מה החוקר מתכוון לעשות, כאילו שאין מרחב וזמן, ומחליט לא להפוך להיות חלקיק, עוד לפני שהתאום שלו היה מגיע למקטב. המוח שלנו והידע שלו קובעים כיצד מתנהגים החלקיקים. הניסויים מוכיחים ומאמתים את התלות באדם הצופה, הסובייקט.

אם מכוונים את הפוטונים למכשיר, הפעולות שלהם יכולות בדיעבד לשנות את מה שכבר קרה בעבר. כאשר הפוטונים היו מגיעים למפצל הקרן, הם היו צריכים להחליט אם להתנהג כמו חלקיקים או כמו גלים. לאחר שהפוטונים עברו פיצול, עורך הניסוי יכול היה במקרה להדליק או לכבות את מפצל הקרן השני. התברר, שהחלטתו של האדם הצופה קבעה באותו הרגע כיצד נהגו החלקיקים, בזמן שעברו מקודם את ההסתעפות. במילים אחרות, באותו הרגע עורך הניסוי בחר את העבר שלו.

מבקרים טוענים שתופעות כגון אלה מתרחשות רק במיקרוקוסמוס. אבל נדמה שההתנהגות הקוונטית מתגלה במציאות שלנו. הפיזיקה הקוונטית טוענת שלא ניתן לחזות את התצפיות, ישנה שורה של אפשרויות עם הסתברויות שונות, כל אחד מהתצפיות האפשריות תואמת ליקום נפרד.

המוות אינו קיים בתסריטים האלה. כל היקומים קיימים בו זמנית, ללא קשר מה קורה בכל אחד מהם. החיים עולים מעל לחשיבה הליניארית הרגילה שלנו. לחיים יש מימד לא ליניארי. המוח השתלט על רוב בני האדם עד כך שקירות של מרחב וזמן נראים להם כמוצקים, ריאליים ובלתי עבירים. ולדבר עליהם כעל קיימים באופן יחסי, נראה להם כסימן לאי שפיות.

אני חושב שהמחקר הזה הוא תודעה שכל מקובל משיג מימי אדם הראשון ועד לימינו. מה גם שהמקובל מגלה באופן ריאלי את כל המתרחש בתוך בתודעה שלו, מחוץ לזמן, מקום ותנועה.

לינק מקוצר למאמר: https://laitman.co.il/9gcuf

השאירו תגובה.

כתובת דוא"ל לא תוצגחובה למלא שדות מסומנים *

*

Pin It on Pinterest