מה אומרים כשאין מה לומר?

דעה: כאשר בזמן הצגה רוצים להציג שיחות ערות ברקע, אז אנשים מהקהל בתיאטרון לא פותחים סתם את הפה ומנענעים את ראשם בתשובה זה לזה, אלא חוזרים על הביטוי: "מה לומר, כשאין מה לומר?", ואז בקהל הצופים נוצר הרושם שמתנהלת שיחה. העיקר זה המחווה המלווה במימיקה, תנועה של שרירי הפנים שמביעה מצב נפשי פנימי, ואינטונציות.

תופעה דומה נצפית באופן שוטף בכלֵי התקשורת, לאחר כל אירוע טראגי, התגובה של כל "הראשים המדברים" היא בדרך כלל: אנו אבלים על הקורבנות החפים מפשע, מודאגים מההתרחשויות בעולם המוסלמי וכדומה. כאן העיקר זה המימיקה והאינטונציה. אין דרך אחרת ודרך אחרת גם לא תצליח. לאחר כל טרגדיה שום דבר לא משתנה, החיים נמשכים, עד לטבח הבא.

תגובתי: העניין הוא שאין מרשם לבעיה הזאת, לשנאה אגואיסטית הדדית, פרט לאיחוד. במאמצים להתאחד לפי חוק השתוות הצורה, יתגלה הכוח העליון של הטבע, והוא זה שיאחד את אלה שמעוניינים להתאחד ודרכם הוא ישפיע על אלה שאינם רוצים וגם על אלה ששונאים. קשה להאמין אבל כדאי לנסות! מה לעשות, כשאין כבר מה לעשות!