מהי תפילה?

לאהבה את ה' אלהיכם ולעובדו בכל לבבכם. איזו היא עבודה שהיא בלב הוי אומר זו תפילה. (בבלי, תעניתב', א')

לה' לא קוראים בחוזקה אלא בחשאי, מתוך הלב ומפנימיותו. (ר' מנחם מנדל מקוצק)

קרוב ה' לכל קוראיו אשר יקראוהו באמת. (תהילים קמ"ה, י"ז-י"ח)

כאשר יש לאדם על מה לצעוק, ורוצה לצעוק, אך איננו יכול לצעוק, זוהי הצעקה הגדולה ביותר. (ר' מנחם מנדל מקוצק)

בקשה, זהו מה שהאדם מרגיש, מה שחסר לו. זהו דווקא בלב, היינו שלא חשוב מה שהוא אומר בפה, כי "בקשה" פירושו, היינו מה שחסר לאדם, על זה הוא מבקש, וכל החסרונות של אדם אינם נמצאים בפה אלא בלב. לכן לא חשוב מה שהאדם אומר בפה, אלא ה' הוא יודע מחשבות. לכן, למעלה שומעים רק מה שהלב דורש ולא מה שהפה דורש, כי אין הפה בעל חיסרון, שצריכים למלאותו. (הרב"ש, שלבי הסולם, מהו אִשה מזרעת תחילה יולדת זכר, בעבודה)

התפילה היא קישור הרצון בהקב"ה. (הראי"ה קוק, עולת ראי"ה, א')

ואם הוא רוצה לדעת, והוא מבקש מה' להבין את הקשר, זה נקרא תפילה. וזה דבר גדול וחשוב מאוד, היות שיש לו קשר עם ה', שרוצה ממנו משהו. (הרב"ש, דרגות הסולם, תפילה)

תפילה היא עבודה שבלב. שפירושו, היות שלבו של אדם הוא הרצון לקבל מצד שורשו, והוא צריך להפוך, שיהיה רק להשפיע ולא לקבל, נמצא, שיש לו עבודה גדולה להפוך אותו. והיות שזהו נגד הטבע, לכן הוא צריך להתפלל לה', שיעזור לו לצאת מהטבע, ולהיכנס לבחינת למעלה מהטבע, שזה נקרא "נס". ונס רק הבורא יכול לעשות. זאת אומרת, שתהיה יכולת לאדם לצאת מאהבה עצמית, זהו מעשה נִסים. (הרב"ש, דרגות הסולם, תפילה)

זה ידוע, שהאדם נברא בטבע שירצה אך להנות את עצמו. לכן כל מה שהוא לומד, הוא רוצה ללמוד מזה דרך ואופן איך שיוכל ליהנות. לכן אם האדם רוצה ליהנות, ממילא לא ילמד דברים אחרים מה שלבו רוצה, כי זהו הטבע שלו. לכן מי שרוצה להתקרב לה' ושיוכל ללמוד דברים המראים אופנים איך להשפיע לה', הוא צריך להתפלל לה' שייתן לו לב אחר, כמו שכתוב: לב טהור בְּרא לי אלוקים. היינו, כשיהיה לב אחר, שהרצון שבלב יהיה רצון להשפיע, ממילא כל מה שילמד אז יראה אופנים מדברים שמראים אך ורק להשפיע לה'. אבל כנגד הלב לא יראה אף פעם. ועל זה נאמר: והסירותי את לב האבן מקרבכם ונתתי לכם לב בשר.(הרב"ש, דרגות הסולם, אין אדם לומד אלא במקום שלבו חפץ)

צריכים ללמוד, ולעיין בספרים שמדברים בנחיצות של עבודה של להשפיע, עד שהאדם יבין וירגיש, שאם לא יהיה לו הכלי הזה, אין הוא מסוגל לזכות להיכנס לקדושה. ולא להסתכל על הכלל, שאומרים, שעיקר הוא המעשה, ורק כאן צריכים לתת כל המרץ. שמעשי המצוות וקביעת התורה, מה שאנו עושים, זה כבר מספיק בשבילנו. אלא שצריך לעשות כל המעשים של תורה ומצוות, בכדי שיביאוהו לידי הכוונה בעל מנת להשפיע. ואח"כ, כשכבר יש לו הבנה שלמה, כמה שנחוץ לו לעסוק בעל מנת להשפיע, ומרגיש כאב וייסורים מזה שאין לו הכוח הזה, אז נקרא, שיש לו כבר על מה להתפלל תפילה על עבודה שבלב. כי הלב מרגיש את מה שחסר לו. אז על תפילה זו באה עניית התפילה. היינו, שנותנים לו מלמעלה את הכוח הזה, שהוא כבר יכול לכוון בעל מנת להשפיע. (הרב"ש, שלבי הסולם, מי מעיד על האדם)

האדם צריך להאמין, כי מזה נמשך נחת רוח לבורא, מזה שהאדם מתפלל אליו, שיקרבהו בבחינת הדבקות, הנקראת "השתוות הצורה", שהיא בחינת ביטול הרצון לקבל, שיהיה בעל מנת להשפיע. ועל זה אומר הבורא: "נצחוני בניי". היינו, אני נתתי לכם רצון לקבל, ואתם מבקשים ממני, שאני אתן לכם במקומו רצון להשפיע. (בעל הסולם, שמעתי, י"ט, מהו שהקב"ה שונא את הגופים, בעבודה)

יש ג' תנאים בתפילה:

א) להאמין שהוא יכול להושיע לו, אף על פי שיש לו תנאים הכי הגרועים מכל בני דורו, מכל מקום, היד ה' תִקְצר מלהושיע לו? שאם לא כן, הרי חס ושלום אין בעל הבית יכול להציל את כליו. ב) שכבר אין לו שום עצה, שמה שהיה אפשר בכוחו לעשות, כבר עשה, ולא עלתה רפואה למכתו. ג) שאם לא יעזור לו, טוב לו מותו מחייו, שעניין תפילה הוא אבודה שבלב ]מלשון אבוד[. שעד כמה שהוא בבחינת אבוד כך גודל התפילה, שבטח שאין דומה למי שחסר לו מותרות, או למי שיצא פסק דינו למוות, וחסר רק הוצאה לפועל, והוא כבר כבול בכבלי ברזל, והוא עומד ומתחנן לבקש על נפשו. שבטח לא ינום ולא ישן ולא מסיח דעת אף רגע מלהתפלל על נפשו. (בעל הסולם, שמעתי, ר"ט, ג' תנאים בתפילה)

מהו שה' רופא לשבורי לב. והעניין, כי ידוע, שעיקר אצל האדם הוא הלב. ש"לב" הוא הכלי המקבל את הקדושה מלמעלה. וזהו כמו שאנו לומדים בשבירת הכלים, שעניינו הוא, שאם הכלי שבור, כל מה שנותנים בתוכו, הכול הולך לחוץ. כמו כן, אם הלב שבור, היינו שהרצון לקבל הוא השולט על הלב, נמצא, שלא יכול שם להיכנס שפע, מסיבת שכל מה שהרצון לקבל מקבל, הכול יוצא לקליפות. וזה נקרא "שבירת הלב". לכן כשהאדם מתפלל לה', ואומר, אתה מוכרח לעזור לי, כי אני יותר גרוע מכולם, מסיבת שאני מרגיש, שהרצון לקבל שולט בלבי, ובגלל זה אין שום דבר שבקדושה יכול להיכנס בתוך לבי, ואיני רוצה שום מותרות, אלא פשוט שאני אוכל לעשות משהו לשם שמיים, ואין לי שום אפשרות לזה, לכן רק אתה יכול להושיע לי. ובזה יש לפרש מה שכתוב (תהילים, ל"ד): קרוב ה' לנשברי לב. פירוש, אלו אנשים, שמבקשים מה' שיעזור להם, שהלב שלהם לא יהיה שבור, אלא שיהיה שלם. (הרב"ש, שלבי הסולם, שובה ישראל עד ה' אלוקיך)

התפילה צריכה להיות תפילה שלמה. היינו, מעומק הלב. שפירושו, שהאדם יודע מאה אחוז, שאין מי בעולם שיכול לעזור לו, אלא ה' בעצמו. ואיך האדם יודע זאת, שאין מי שיעזור לו, אלא הקב"ה בכבודו ובעצמו? הידיעה הזאת האדם יכול להשיג דווקא אם הוא השקיע כל הכוחות מה שיש ברשותו, ולא עזר לו. לכן מוטל על האדם לעשות כל המעשים שאפשר להיות בעולם, בכדי לזכות לבחינת לשם שמיים. אז הוא יכול לתת תפילה מעומק הלב. ואז הקב"ה שומע תפילתו. (בעל הסולם, שמעתי, ה', לשמה זהו אתערותא דלעילא)

כתוב: "דִרשו ה' בהימצאו", כלומר, בשעה שה' ממציא את עצמו אליכם לדרישה, אז בהכרח שתדרשו אותו ג"כ, שדרך האיש להקדים, כלומר, שה' מקדים את עצמו לתת לכם לב לדרוש אותו. וכשתדע את זה בטח תתחזק מצדך כמה שתוכל לדרוש ביתר שאת וביתר תעצומות. כי המלך קורא אותך. כתוב "קראוהו בהיותו קרוב", כלומר, בשעה שתקראו אל ה' שיקרב אתכם אליו, תדעו, שכבר קרוב הוא אליכם, שאם לא כך, ודאי שלא הייתם קוראים לו, וזה ג"כ שיעור הכתוב "טרם יקראו ואני אענה", דהיינו, כי אם אתם קוראים אליו, הלוא כבר פנה אליכם, לתת לכם ההתעוררות לקרוא אותו. "עוד הם מדברים ואני אשמע", כלומר, ששיעור השמיעה של הקב"ה, תלוי ממש בשיעור הגעגועים המתגלים בדיבורי התפילה; ובהרגיש האדם געגועים יתרים, יידע בשעת מעשה, שה' שומע אליו ביותר. ומובן מעצמו, שביודעו את זה, נמצא מתחזק ביותר בשפיכת לבו, כי אין לך זכות גדולה מזו. אשר מלכו של עולם מטֵה אוזן קשבת אליו, ודומה בערך, למה שאמרו חז"ל: "הקב"ה מתאווה לתפילתם של צדיקים", כי בתאוותו של ה' לאדם שיתקרב אצלו, מתעורר כוח וגעגועים גדולים באדם לתאוב לה'. ונמצא ממש שדיבורי התפילה ושמיעת התפילה, עולים ובאים בקנה אחד, עד שיתקבצו לשיעור שלם וקונה הכול. (בעל הסולם, אגרת נ"ב) הנה בעת שההסתרה גברה על האדם, והגיע לידי מצב, שאין הוא מרגיש שום טעם בעבודה, ואין בידו לצייר ולהרגיש בחינת אהבה ויראה בשום אופן, ואין הוא מסוגל לעשות שום דבר בקדושה, אז אין לו שום עצה, רק לבכות לה', שירחם עליו ויעביר מעליו את המסך, מעל עיניו ולבו. ועניין הבכייה, הוא דבר חשוב וגדול. וזה כמו שאמרו חז"ל, כל השערים ננעלו חוץ משערי הדמעות. ועל זה מקשים העולם, אם שערי הדמעות לא ננעלו, בשביל מה צריכים בכלל שערים? כלומר, מתי שערי דמעות לא ננעלו? דווקא בזמן שכל השערים ננעלו, אז יש מקום לשערי דמעות, ואז רואים שהם לא ננעלו. מה שאין כן, בזמן ששערי התפילות פתוחים, אז לא שייך שערי דמעות ובכיות. זה נקרא, ששערי דמעות כן ננעלו. אלא מתי שערי הדמעות לא ננעלו, דווקא בזמן שכל השערים ננעלו, אז שערי דמעות פתוחים, היות שעדין יש לו עצה של תפילה ובקשה. וזה פירוש: במסתרים תבכה נפשי. היינו בזמן שהאדם בא לכלל הסתרה, אז תבכה נפשי, מטעם שאין לו עצה אחרת. (בעל הסולם, שמעתי, י"ח, במסתרים תבכה נפשי)

אין מצב יותר מאושר בעולמו של האדם, אלא בשעה שמוצא עצמו כמיואש מכוחותיו עצמו, כלומר, כי כבר יגע ועשה כל מה שמצויר בכוחו לעשות ותרופה אין. כי אז ראוי לתפילה שלמה לעזרתו יתברך. שהרי יודע בבטחה שעבודתו עצמו לא תביא לו התועלת, וכל עוד שמרגיש איזה כוח עבודה מצדו עצמו, אין תפילתו שלמה. כי היצר הרע מקדים עצמו, ואומר לו, שמחויב קודם לעשות מה שבכוחו, ואחר כך יהיה רצוי לה'. ועל זה אמרו: "רם ה' ושפל יראה" וכו'. כי אחר שהאדם מתייגע בכל מיני עבודות ומתאכזב הוא בא לשפלות אמיתית. שיודע שהוא השפל שבאנשים, כי אין לו שום דבר מועיל בבניין גופו, ואז תפילתו שלמה, ונַענה מידו הרחבה. ועל זה אומר הכתוב: "וייאנחו בני ישראל מן העבודה וכו' ותעל שוועתם" וכו'. כי כלל ישראל באו בזמן ההוא למצב מיואש, רוצה לומר, מן העבודה. כמו השואב בכלי מנוקב, שהולך ושואב כל היום, ואין לו טיפת מים לרוות צימאונו, כן בני ישראל במצרים, כל כמה שבנו היה נבלע הבניין במקומו בקרקע, כמ"ש חז"ל. כמו כן מי שלא זכה לאהבתו יתברך, כל מה שפעל בעבודתו בטוהרת הנפש ביום האתמול, נמצא כמו נשרף כליל ביום מחר. וכל יום וכל רגע, צריך להתחיל מחדש, כמו שלא פעל כלום מימיו. ואז "וייאנחו בני ישראל מן העבודה". כי ראו בעליל, שאינם מוכשרים לעולם, שיצמח מה מעבודתם עצמם. ועל כן הייתה אנחתם ותפילתם בשלמות כראוי, ועל כן "ותעל שוועתם" וכו'. כי ה' שומע תפילה, ורק לתפילה שלמה הוא מחכה. (בעל הסולם, אגרת נ"ז)